ענת אנגרסט: "עיניו של מתן נשטפות דמעות כשהוא נזכר שאיתי שם"

ברקע המשך הפרת ההסכם על-ידי חמאס, והעובדה ש-13 חללים חטופים עדיין מוחזקים בעזה, התקיימה הערב (שבת) ב-20:00 בכיכר החטופים בתל אביב העצרת המרכזית בהשתתפות קרובי חטופים חללים ושורדי שבי. ממטה המשפחות נמסר: "עם ישראל לא ישאיר אף אחד מאחור, ולא ישלים עם מציאות אחרת". ענת אנגרסט, אימו של שורד השבי מתן אנגרסט, אמרה: "מתן נושא על גופו צלקות גבורה. הוא עוד לא מספר, אבל עיניו נשטפות דמעות כשהוא נזכר שאיתי עדיין שם, בכל הזדמנות הוא אומר שהוא רוצה לעלות על מדים ולהחזיר אותו כי זה צורך קיומי שלו. והצורך הקיומי של מתן הוא הצורך הקיומי של 13 משפחות שעדין מחכות ליקיריהן שיחזרו".אז אנחנו לא עוצרים - ממשיכים עד שכולם חוזרים.

היא הוסיפה: "אחרי שנתיים ללא אוויר מתן חזר הביתה, חזר לחיים ואנחנו חזרנו לנשום. גם בשיא החושך -  לא היה לי ספק שאתם שנלחמתם עליו תצליחו יחד איתי במשימה הקדושה להציל את הילד שלי יחד עם 19 אחיו בחיים. אני נושמת לרווחה כאימא, יחד עם אימהות הלוחמים שיודעות עכשיו שכשהן שולחות את הילדים שלהם להילחם למען המדינה - המדינה תילחם עליהם בחזרה כשיהיו בשעת צרה; ואם צריך - גם נגד מקבלי החלטות משיחיים שהסכימו לוותר ולהקריב את לוחמיה הפצועים. אני מצדיעה לרמטכ"ל, שקיבל החלטות אמיצות ונחושות המבוססות על הערכים עליהם מתחנכים חיילים, מפקדי צה"ל וכוחות הביטחון. לאלו שבמשך שנתיים מחרפים נפשם להחזרת יקירינו - אתם הגיבורים שלנו, מתן בבית בזכותכם.

"מתן נחשף יותר ויותר לעוצמת המאבק שמתנהל פה במדינה וביקש שלא נעצור, הוא מרגיש צורך קיומי להחזיר את אחיו איתי חן הגיבור קרוב אליו, לאדמת ישראל. הוא פגש את משפחתו וסיפר כמה ארבעת הלוחמים מצוות פרץ הם חיבור של אגרוף אחד, חיבור שרק צוות טנק יכול להבין. כמה היו גאים בזכותו והרגישו שליחות להילחם על המדינה.  מתן נשם את נשמתם האחרונה של תומר ליבוביץ, דניאל פרץ ואיתי חן והוא מרגיש אותם חיים בתוכו. מתן, כלוחם בשבי, נאלץ להתמודד עם חקירות אימה במרתפי המנהרות, כשהוא פצוע קשה, מדמם בין חיים למוות חודשים ארוכים. על גופו צלקות גבורה, שלי כאימא לא פשוט להסתכל עליהן ולדמיין מה עבר. הוא עוד לא מספר, הוא שומר עליי. הוא אומר לי 'עזבי אימא; העיקר שאני כאן. אבל עיניו נשטפות דמעות כשהוא נזכר שאיתי עדיין שם, בכל הזדמנות הוא אומר שהוא רוצה לעלות על מדים ולהחזיר אותו - כי זה צורך קיומי שלו. והצורך הקיומי של מתן הוא הצורך הקיומי של 13 משפחות שעדיין מחכות ליקיריהן שיחזרו".

"אז אנחנו לא עוצרים – ממשיכים עד שכולם חוזרים, לצערי, אני והמשפחה שלי למדנו על בשרנו לאורך הדרך איך זה מרגיש להישאר מאחור ולא נוכל לאפשר זאת לאף משפחה. לא נרפה עד שכולם יחזרו, עד החטוף האחרון. עם כל השמחה, קשה לחיות עם המחשבה שהסכם בזמן היה יכול לקצר למתן את הסבל הנוראי ובעיקר להציל עוד 44 חטופים שעבורם מאוחר מדי. אנחנו מצטרפים לדרישה לחקור את אירועי 7.10, להקים ועדת חקירה ממלכתית להבין למה נרצחו, נפצעו ונחטפו כל כך הרבה אזרחים".

"אנחנו מבקשים להוסיף סעיף לחקירת אופן ניהול המו"מ, להחלטות על הימשכות המלחמה הארוכה בהיסטורית המדינה שגבתה חייהם של כל כך הרבה חיילים, משפחות שכולות, פצועי מלחמה בגוף ובנפש, מתן חזר והשמחה האישית שלנו גדולה אבל הוא נושא על כתפיו משא כבדכך שלעולם השמחה תצמח מתוך כאב, היא לא תהיה שלמה. לנצח נהיה משפחה אחת ונעסוק בהנצחה ושיקום המדינה".

רותם קופר, בנו של עמירם קופר שנרצח בשבי חמאס, אמר: "עד החטוף האחרון. שבעה גברים, מיוזעים, מותשים. הצעיר שבהם, בן 35. המבוגר, בן 85. חודשים ארוכים חלפו מאז שוחררו הנשים והילדים, שחלקו איתם חללים צפופים, אפלים, מצחינים. והם, נותרו מאחור. נלקחו קילומטרים מערבה, לתוך מחילה צרה, פחות ממטר רוחבה. אי אפשר לעמוד, אי אפשר לזוז. מרותקים למזרונים מעופשים, בצד אחד, שלולית שופכין. בצד השני, ג’ריקן מים שלא ראויים לשתייה. והייאוש - הייאוש מתחיל לחלחל. אין להם מושג מדוע ננטשו. מדוע מדינתם, מנהיגיהם, בחרו להותיר אותם שם. יום בא, ויום הולך. הדממה משתלטת על קטעי השיחות. הגוף נחלש, הנפש בוגדת. והם, נלחמים. נלחמים על כל דקה, על כל נשימה, בים אינסופי של ימים וחודשים. שוכבים ומחכים. שואלים את עצמם: האם נשכחנו? האם ויתרו עלינו? ופתאום, המנהרה רועדת. פצצות חורצות את האדמה כמו סכין בחמאה. אחת, ועוד אחת, ועוד אחת, קרובה יותר. הרעש מחריש אוזניים. האבק ממלא את הריאות. אי אפשר לראות, אי אפשר לנשום.

"ובתוך המהומה, ההבנה מחלחלת: מזה, כנראה, כבר אין חזרה. הרעש מתרחק. האדמה נרגעת. נשימה זהירה חוזרת. אך הם אינם יודעים, שאחת מהפצצות חדרה בדיוק אל חלל המנהרה, מעבר לדלת הפלדה. ופתאום, האוויר נעלם. פיות נפערות בניסיון נואש לשאוף חמצן. אחד מאבד הכרה. שני מחרחר. האחרים מזהים מתוך החשיכה את שוביהם, מתקרבים, נשקים שלופים. והם יורים, מרססים לכל עבר. חותמים את גורלם.  דממת מוות משתלטת על המנהרה. ורק האבק הדק צונח לאיטו, על גופות חטופים חסרי חיים, על מזרנים מעופשים. נצורים, בסרקופג עזתי מקולל. מחכים לחיילים אמיצים, שיחלצו אותם, שיספרו את סיפורם, שיעידו על גורלם, שיחשפו את ההפקרות, את העלבון, את הבגידה. שיחזירו אותם לפחות הביתה, למנוחת עולמים בנחלתם. ועצמות אחד מהם, שעודן חסרות, מבקשות מאיתנו, מתריסות, מזכירות, שלא נסתפק בסיסמא. שלא נרפה מההבטחה. עד החטוף האחרון. עד החטוף האחרון".

חגית ורובי חן, הוריו של איתי חן, קראו לציבור להגיע לכיכר: "750 ימים מאז שראינו בפעם האחרונה את הבן שלנו איתי. הוא ועוד 12 חטופים עדיין נמצאים בעזה ואנחנו חייבים להחזיר את כולם הביתה. אנחנו צריכים אתכם הערב איתנו בכיכר החטופים. להחזיר את החללים זה גם להציל את החיים - זה להציל את המשפחה שלנו ועוד 12 משפחות שמשוועות לראות את יקיריהן חוזרים".

ההערכה בצה"ל היא כי לחמאס יש נגישות למיקומם של לפחות עוד עשרה חטופים חללים, חלקם ככל הנראה מוסתרים בתוך קירות במנהרות עם חיפוי מבטון. מאז שהחלה הפסקת האש טוענים בחמאס כי מתבצעים חיפושים ברצועת עזה אחר גופותיהם של כמה מהחטופים, ובכיר הארגון ח'ליל אל-חיה אמר מוקדם יותר השבוע בריאיון לערוץ המצרי "אל קאהרה אל-אח'באריה" כי קיים קושי רב באיתור החללים, שכן "בעקבות השינויים בקרקע חלקם קבורים מתחת למבנים גדולים, וזה מצריך זמן וציוד".

הוא הוסיף: "הנחישות והרצון יביאו אותנו בעזרת האל לסוף סוגיה זו באופן מלא. אנו ויתר הפלגים הפלסטינים רציניים, וממשיכים למסור את כל הגופות כפי שמורה ההסכם". בשבוע שעבר אמרו בחמאס כי יחזירו את כל החללים החטופים בהתאם להסכם שנחתם בשארם א-שייח', אך טענו כי "לא נצליח להגיע לכולם, וזה יקח זמן".

בניר עוז הובא אתמול למנוחות אריה (זלמן) זלמנוביץ, בן 85 במותו, ממייסדי הקיבוץ, שנחטף ב-7 באוקטובר, נרצח בשבי חמאס והושב לישראל. מניר עוז נמסר: "כיאה לאיש האדמה שהיה, דאגה משפחתו מבעוד מועד לשמור את הקש מעונת הקציר במיוחד להלוויתו. היום, לאחר מעל שנתיים, האדמה אותה חרש כל חייו, בביתו ניר עוז, קיבלה אותו אליה. עכשיו אפשר לנוח".