"האלימות התגברה, ברחתי עם ילדיי"

אם תשאלו אותי, לא כך דמיינתי את חיי. בטח לא חשבתי שבבוא היום עם ארבעה ילדים אזרוק שקיות סופר קטנות מהחלון, בהן יתערבבו פריטים חשובים מחיי. את השקיות הייתי מעבירה לחברה טובה ששמרה לי עליהן עד שיתפנה עבורי ועבור ילדים מקום במקלט לנשים מוכות של "בת מלך", שם התחלתי לאסוף את השברים ולהתרומם לחיים חדשים.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

הסיפור שלי מתחיל בראשית לימודי האקדמיה שלי, אז הכרתי את מי שהפך לימים לבעלי. התחתנו רק לאחר סיום התואר, ובכל אותה התקופה לא היה שום סימן מקדים או מטריד לכך שהוא אדם אלים. עברו מספר חודשים בודדים עד שהחלה האלימות מצדו להיכנס לחיי אט אט. אלימות מילולית, פיזית וכלכלית. האלימות החלה במשיכות בשיער, דריכות על הרגליים ומשם הלכה והידרדרה עם השנים.

במהלך השנים, כשהיו לנו רק שני ילדים, ניסיתי לברוח פעם אחת. עברתי לגור בבית הוריי, שם חשתי מוגנת מפניו. אך הוא המשיך לחזר באובססיביות אחריי והבטיח שהמצב ישתנה. למורת רוחם של הוריי, נעניתי לו והוא עבר לגור איתנו שם. למרבה הפלא, המצב רק החריף והאלימות מצדו רק התחזקה. שם לא יכולתי עוד והבנתי שעליי לאזור אומץ ולשים לזה סוף: פעלתי ליציאה מהחושך אל האור. אחרי השיקום שעברתי ב"בת מלך" יצאתי לדרך חדשה ועצמאית.

השתקמתי, התרוממתי אבל דבר אחד חסר לי וזה החופש שלי – קבלת גט ויציאה לחיים חדשים. אבל כאן ידיהן של הרשויות היו קצרות מלהושיע. למרות האופציות הרבות שהן לכאורה מציעות לנפגעות אלימות במשפחה (מקלטים, סדנאות, מרכזים ועוד), בדיונים לקבלת הגט נתקלתי בחומה בצורה של הרשויות.

במשך שלוש וחצי שנים רצופות הייתי מגיעה לדיונים בבית הדין הרבני ומשחזרת כל פעם מחדש את הסיפורים – כיצד הוא משך לי בשיער, מתי החליט לתת לי אגרוף ומדוע שבר את כל הכלים בבית. מיותר לציין, שבכל דיון בן זוגי לשעבר חזר על המנטרה: "אני מכחיש, אני רוצה שלום בית". משפט שהעמיד את "אמינותי" אל מול הדיינים.

זה נגמר כשאני והעורכת דין שלי החלטנו לשים לזה סוף. אני צריכה במשך שנים להוכיח את צדקתי? אני שסבלתי כל השנים האלה צריכה פעם בשבועיים לחוות את הכל כל פעם מחדש? את התחושות, הרגשות והפחדים שצפו ועלו כל דיון מחדש? מעבר לכך, היו לי הוצאות כלכליות. פעם בשבועיים הייתי מפסידה יום עבודה ומשלמת לבייביסיטר לילדים. מדובר בכסף שאין לי - אם חד הורית, מפרנסת יחידה של ארבעה ילדים וגם מפסידה ימי עבודה.

כשהתבקשנו לעשות בדיקת פוליגרף, כמובן שאני נעניתי מיד - החלטתי שאעשה הכל כדי להשתחרר ממנו. הוא כמצופה סירב. אחרי הסירוב השלישי שלו, סוף סוף האמינו לי והוצע עבורו צו מעצר. משטרת ישראל הלכה פעם אחת לחפש אותו בביתו ו"לא מצאה" אותו מאחר והוא התחבא, ואימו היא זו שפתחה את הדלת. נאלצנו לקחת משרד חקירות פרטי שימצא את הבעל ויוביל את המשטרה אליו עד למעצרו. סוף סוף הוא נעצר. הוא הובא לבית הדין למתן גט, גם אז הוא סירב. רק כאשר הובהר לו שיישב במעצר אם לא ייתן את הגט, הוא נענה לבקשה.

קיבלתי גט אבל נותרתי עם תחושות קשות: תסכול, חוסר אונים וממסד שלא מצליח לסייע. הייתה הרבה בירוקרטיה שעיכבה את התהליך וחיזקה את חוסר האונים. נפטרתי מעונשו של מישהו אחד ועברתי לעונשם של אחרים. הממסד עקב אחריי, לקח לו שנים להאמין לי. קשה להתרומם במצב הזה, כשברקע גם אי יציבות כלכלית.
ביורוקרטיה וכשלים במעטפת האמורה להגן על קורבנות האלימות מובילות לנזק ישיר נוסף. בין הכשלים ישנו הקושי באיתור הפרות צווי הגנה בתשלומי ביטוח לאומי, הקושי ברשות האכיפה והגבייה בנושא מזונות, בטיפול המשטרה בצווי מאסר בדבר אי תשלום מזונות. העובדה שהטיפול בנושא מתחלק בין מספר גופים ממשלתיים ולא מרוכז על ידי גוף אחד תורמת לסחבת בטיפול, וטיפול חלקי ולא אפקטיבי במקרים רבים.

נראה כי למשרד הרווחה, המשפטים, בתי הדין הרבניים, המשטרה ולרשויות יש הרבה מה לעשות לפני שנראה שיפור בטיפול במקרים של נשים נפגעות. לא מגיע לנו לסבול כל כך גם מהרשויות.