"אנחנו אלוהים בדראג": התופעה שעברה מהשוליים - למיינסטרים
תרבות הדראג תופסת תאוצה בכל העולם - וגם כאן בארץ - והופכת לתופעה שאי אפשר להתעלם מקיומה. אבל לצד הצמיחה, המלכות עדיין נאלצות להמשיך במאבקן מול מי שמנסה לעצור אותן
אם מלכות דראג עם מיליוני עוקבים באינסטגרם, זכייתו של רופול באמי על הנחיית סדרת הריאליטי הטובה ביותר, או סצנת מופעי דראג מקומיים שמציפה את תל אביב עוד לא שכנעו אתכם – אז זה הזמן להבין שהדראג הוא כבר מזמן לא תופעת שוליים.
סצנת הדראג קיימת בעולם עשורים רבים, והולכת אחורה עד למאה ה-19. תחילה, היה מדובר במופע שנועד ללעוג לנשים והיה מזוהה בעיקר עם גברים סטרייטים ולבנים, אך בהמשך הלך והתפתח מופע הדראג המוכר לנו היום – מופע שבו גברים מתלבשים, מתאפרים ומופיעים כנשים במופע בידור שיכול לכלול אלמנטים שונים – שירה, ריקוד, סטנדאפ, ליפסינק ועוד. חשוב לעשות הבחנה בין דראג וטראנס, שני מושגים שאנשים לעתים נוטים לבלבל ביניהם. מי שעוסק בדראג הם לא בהכרח אדם ששואף לשנות את זהותו המגדרית, אלא פרופורמר.
במחצית השנייה של המאה ה-20 התופעה הפכה מזוהה עם קהילת הלהט"ב – ועל כן גם הפכה לתופעת שוליים שנויה במחלוקת. בשנים אלה אמני דראג הותקפו וקיבלו יחס משפיל, והמופעים עברו למועדונים חשוכים ומחתרתיים. מלכות אייקוניות רבות שאנו מכירים ביום, כמו ליידי באני ורופול, החלו להופיע במועדונים כבר בשנות ה-80 המוקדמות. גם בארץ ישנן מלכות ותיקות כמו ציונה פטריוט, שנחשבת פורצת דרך בתעשייה.
עם השנים, ככל שהקהילה הגאה קיבלה יותר ויותר לגיטימציה מהציבור הרחב, גם מופעי הדראג החלו לצבור אט אט פופולריות. הדראג התפתח לתרבות שלמה שכוללת פסטיבלים, סרטים, סדרות, תחרויות יופי וטקסי פרסים המיועדים לדראג. על אף ההצלחה, התרבות הזו עדיין הייתה נחשבת לתופעה שמזוהה בעיקר עם הקהילה הגאה. אבל בשנים האחרונות, נראה שהיא מצליחה לפרוץ את חומותיה בדרך להיות תופעת מיינסטרים שאי אפשר להתעלם ממנה.
אחת הסיבות לכך היא כמובן מגמה עולמית ותהליכים חברתיים של פתיחות, גיוון, וקידום ערכים של קבלת השונה. יש דרישה ציבורית לכל מה שמייצג את הערכים הללו, ודראג, מעבר להיותו מופע של בידור טהור, ללא ספק מסמל את המסרים הללו.
באופן אירוני, נראה גם שדווקא בחירתו של טראמפ לנשיאות ארה"ב הצליחה למנף עוד יותר את תרבות הדראג למקום פוליטי ולחזק את המסר שכבר היה חרוט על דגלם לפני כן. כיום במיוחד, תרבות הדראג נוטלת חלק פעיל במאבק עבור קהילת הלהט"ב שרבים מהם משתייכים אליה. ועל אף שדראג הוא קודם כל מופע בידור, הם לא מפחדים לבטא מסרים פוליטיים.
הדרישה הציבורית מביאה איתה, איך לא, את אנשי השיווק. היום יותר מאי פעם ניתן לראות מלכות דראג מפרסמות שלל מותגים שמבקשים להצמיד למוצר שלהם את התגית הערכית, ועל הדרך מקדמים את הלגיטימיות של מלכות הדראג. רק השבוע, מנילה לוזון, מלכת דראג אמריקנית מפורסמת, הגיעה לארץ במסגרת שיתוף פעולה עם חברת סטארטאפ ישראלית.
מלבד התהליכים הללו, אפשר לתת הרבה מהקרדיט לסדרה האמריקנית "המירוץ לדראג של רופול" - סדרת ריאליטי שמבקשת למצוא את מלכת הדראג הבאה של אמריקה. בעונה הראשונה, היא הייתה סדרה דלת תקציב ששודרה בערוץ שתכניו מיועדים בעיקר לקהילה הגאה. אבל 10 שנים, 11 עונות רגילות, ארבע עונות אולסטאר ופרס אמי אחד אחר כך – אין כמעט אדם בארה"ב שלא שמע עליה. הסדרה מאז עברה לערוץ VH1, אירחה בפאנל השופטים שלה עשרות סלבריטאים והכירה לעולם כ-140 מלכות דראג שהשתתפו בה.
"דראג תמיד שירת מטרה, אנחנו לועגים לזהות, אנחנו משני צורה, אנחנו אלוהים בדראג", אמר רופול, יוצר, מנחה ושופט בתוכנית בריאיון למגזיןTIME . אחד מהמשפטים המזוהים איתו ביותר הוא – "אנחנו נולדים עירומים, וכל השאר זה דראג". הוא מתאר את הסדרה כחלון לעולם הדראג ולדרך שבה המופיעים עצמם רואים את האמנות הזו. ואכן, אפשר לומר שהסדרה הזו, מלבד העובדה שסחפה מיליוני מעריצים ופיתחה ז'רגון שלם המזוהה איתה, שינתה את הדרך שבה אנשים רואים את התחום והנגישה אותו.
גם בארץ לא מפספסים את הגל ואפשר לראות את הצמיחה בתחום, גם מבחינת האמנים המקומיים וגם מבחינת הקהל. רק השנה הגיעו ומתוכננות עוד להגיע כמה ממלכות הדראג המפורסמות בעולם, ביניהן אלסקה, הזוכה בעונה השנייה של "המירוץ לדראג – אולסטאר", שכל הכרטיסים לשני המופעים שלה בהאנגר 11 בנמל נמכרו תוך ימים ספורים מפתיחת הקופות.
"כשהתחילו לשדר את התוכנית במקביל לשידור בארה"ב נהיה בבת אחת פיצוץ של אנשים", סיפר סהר כהן, מנהל קבוצת הפייסבוק "דראג רייס ישראל', וחבר בקהילת הדראג בארץ, "אנחנו מקבלים כ-50 פניות כל יום. גם יותר אנשים בארץ לוקחים מזה דוגמה ורוצים לעשות דראג. כולנו אנשים רגילים ביום יום, די משעממים, שרק מעזים לקחת את האלטר אגו שלנו ולהוציא אותו לעולם. פעם הינו נחשבים מוקיונים, היום אנשים מעריצים אותנו, ומבינים שיש לזה השפעה תרבותית מאוד חזקה".
על אמני הדראג המקומיים כהן סיפר כי "כל שנה אני שם לב כמה שהדראג בארץ רק גדל ומתעצם. תמיד אני אומר 'חשבתי שראיתי הכול' ואז מישהו בא ומפיל אותי מהרגליים". עם זאת, הוא מציין שעדיין אין מספיק תמיכת קהל בדראג המקומי: "היה אפשר לתת בוסט לדראג בארץ אם הינו מקבלים יותר הכרה, פחות כליצנים ומסיבות רווקות אלא כאנשי מקצוע. אמני דראג. בחו"ל זה מקצוע לכל דבר. יש בארץ כל כך הרבה אנשים מוכשרים ומדהימים שעושים דברים שלא נופלים מדברים שראיתי בחו"ל, אז זה חבל".
"קשה לי להאמין שגרסה ישראלית של 'דראג רייס' תתפוס בארץ", סיכם כהן. "אנחנו עוד לא במקום הזה מבחינת פתיחות. תמיד משתעשעים במחשבה של דראג רייס ישראל, אבל אני לא רואה דבר כזה קורה".
חשוב לומר, על אף הלגיטימיות העולה, מלכי ומלכות הדראג עדיין נאלצים להיאבק על מקומם, גם בשנים שבהן יש להן סיבובי הופעות מסביב לעולם ומיליוני עוקבים ברשתות החברתיות. באירוויזיון הנוכחי לדוגמה, שנחשב לאירוע המאפשר להביא לקדמת הבמה כמעט כל סוג מופע קיים, המשתתף הצרפתי בילאל חסאני, צעיר מוסלמי בן 19, העיד שקיבל איומים על חייו כיוון שהוא נוהג ללבוש בהופעותיו פאות ובגדי נשים. בשנת 2014, כאשר קונצ'יטה וורסט, מלכת דראג אוסטרית נבחרה לייצג את מדינתה, ההתנגדות הציבורית הייתה אף יותר קיצונית, וכללה עצומות לממשל ועמוד פייסבוק שכלל למעלה מ-30 אלף עוקבים נגד הופתעה. זה כמובן לא מנע מוורסט להשתתף באירוויזיון - וגם לזכות.
על אף שעדיין אי אפשר לומר בביטחון שתרבות הדראג התקבלה כלגיטימית בקרב כלל הציבור, המגמה היא בהחלט חיובית, ואם זה תלוי במלכות הדראג - נראה שהן לא מתכוונות ללכת לשום מקום, גם כשהן נאלצות להיאבק על מעמדן. ולסיכום, המשפט איתו נסגר כל פרק בסדרה "דראג-רייס" - "אם אתם לא יכולים לאהוב את עצמכם, איך תוכלו לאהוב מישהו אחר?"