"הטרגדיה של הפוליטיקה האמריקנית": 50 שנה לפרשת ווטרגייט
בארצות הברית מציינים בימים אלה יובל לחשיפה העיתונאית הגדולה בהיסטוריה, זו שגרמה לנשיא אמריקני להתפטר מתפקידו בפעם הראשונה עד אז, והיחידה עד כה. למרות שמדובר בפרשה שתועדה בכל כך הרבה מקומות לאורך השנים, ספר חדש טוען כי זה אירוע שהציבור עדיין לא מבין. "חלק ממה שכל כך מרתק בפרשה הוא שהשאלות המרכזיות עדיין מעורפלות"
יש חשיפות עיתונאיות שיוצרות הד שנשמע במשך תקופה לא קצרה אחרי שהן מתפרסמות, ויש כאלה שכמו שהתפוצצו ברעש גדול ופתאומי - נשכחות באותה מהירות. בארצות הברית ציינו אתמול (שישי) 50 שנה לפרשת ווטרגייט, שספק אם אי פעם תשכח. זו לא הייתה רק פרשה ששינתה את הפוליטיקה האמריקנית לתמיד, וגרמה לנשיא מכהן להתפטר מתפקידו בפעם הראשונה (והיחידה עד כה), אלא גם כזו ששינתה את מוסד העיתונות.
ב-17 ביוני 1972 נעצרו במתחם ווטרגייט בוושינגטון, מקום מושבו של מטה המפלגה הדמוקרטית, חמישה אנשים שפרצו למקום, בעקבות דיווח של איש ביטחון שעבד במתחם ולא הבין איך סרט הדבקה שהזיז מהדלת הכניסה לחניון שב למקומו. אחד העצורים היה אחראי הביטחון בעמותה שפעלה לבחירתו המחודשת של הנשיא הרפובליקני ריצ'רד ניקסון.
יש חשיפות עיתונאיות שהתחילו מהשערה שגרמה לעיתונאי לצאת ולחקור, ויש כאלה שנפלו עליו לגמרי במקרה. בוב וודוורד וקרל ברנסטין היו אז כתבים צעירים ב"וושינגטון פוסט", שבאותו ערב היו תורנים במערכת, וכשהגיע הדיווח על הפריצה למתחם ווטרגייט הם החלו לסקר אותה כמו עוד אירוע פלילי שהתרחש במשמרת שלהם.
"חלק ממה שכל כך מרתק בפרשה הוא ששתי השאלות המרכזיות לגבי הפריצה עצמה עדיין מעורפלות", אמר השבוע ל-CBS העיתונאי וההיסטוריון גארט גראף, שמנסה להסביר מדוע אחרי 50 שנה הציבור עדיין מרותק לפרשה הזו, "אנחנו לא יודעים מי הזמין את הפריצה, ואנחנו לא באמת יודעים מה עשו הפורצים באותו לילה".
גראף הוציא בימים אלה ספר חדש, שנקרא "Watergate: A New History", והוא מסביר שהתחיל לכתוב אותו כשהבין שלמרות שמדובר בפרשה שתועדה בכל כך הרבה מקומות לאורך השנים, זה אירוע שהציבור עדיין לא מבין. הוא מכנה את הפרשה "הטרגדיה הגדולה של הפוליטיקה האמריקנית", ואומר כי למרות כל השנים שעברו, כל החלקים בפאזל עדיין לא חוברו.
הפרשה התבשלה על אש קטנה, ולקח זמן עד שהציבור האמריקני הבין שיש סיכוי שהנשיא שלו משקר לו. זה קרה בזכות וודוורד וברנסטין, שקנו את עולמם בזכות החשיפה, שסייעה גם למעמדו של עורך ה"וושינגטון פוסט" אז, בן בראדלי, ובעיקר בזכות המקור שלהם - שנתן להם את הטיפ הראשון ובמשך עשרות שנים היה ידוע לציבור רק כ"גרון עמוק".
אם נדייק, הסוד הזה נשמר במשך 33 שנים, עד שבשנת 2005 סיפר מארק פלט, שבתחילת שנות ה-70 היה סגן ראש ה-FBI, שהוא זה שסיפק לוודוורד וברנסטין את הרמזים שהביאו לפיצוץ הפרשה. הדעות חלוקות עד היום לגבי מניעיו של פלט, אבל גם אם זה היה עניין מוסרי וגם אם הוא פשוט רצה נקמה על כך שלא מונה למחליפו של ראש הארגון המיתולוגי ג'יי אדגר הובר, אי אפשר להפריז בתרומתו להתפוצצות הפרשה שטלטלה את הממשל האמריקני.
"זה לא מישהו שמתעורר בבוקר ומנסה להגן על הדמוקרטיה", אומר גראף, "זה מישהו שרצה תפקיד ולא קיבל אותו. מסתבר שיש רגעים מרכזיים שבהם פלט יודע דברים משמעותיים מאוד על מעלליו של ניקסון, אבל הוא אף פעם לא טורח לספר לאף אחד. למעשה, בעצם, לא כל כך אכפת לו מניקסון בכלל".
זו פרשה שלקח לה הרבה זמן לבעבע. הבית הלבן הכחיש את החשדות, והפרסומים ב"וושינגטון פוסט", שם המשיכו וודוורד וברנסטין לחשוף את הפרטים שגילו בשורה של כתבות, לא גררו תשומת לב מצד עיתונים אחרים ולא יצרו סערה ציבורית. בסוף 1972 נבחר ניקסון לכהונה שנייה, לאחר שזכה ברוב עצום של 520 אלקטורים, לעומת 17 בלבד ליריבו הדמוקרטי ג'ורג' מקגוורן.
רק בפברואר 1973 החליט הסנאט על הקמת ועדת חקירה מיוחדת, ובקיץ של אותה שנה התגלה שבחדר הסגלגל בבית הלבן הייתה מערכת שהקליטה את כל מה שהתרחש שם. ניקסון ניצל את חסינותו וסירב לחשוף את הקלטות השיחות שנערכו בחדר.
"אינני נוכל", אמר ניקסון בנאום המפורסם שנשא מול עיתונאים בדיסניוורלד, פלורידה, "בכל חיי הציבוריים שמחתי על חקירות מעין אלו, מכיוון שזכותם של האזרחים לדעת האם הנשיא שלהם נוכל. הרווחתי ביושר את כל מה שיש לי". אז עוד היה מי שהאמין לו, אבל בתחילת 1974 החל ממשלו של ניקסון לקרוס, כשאחד אחר השני הודו בכירי הממשל שנתנו עדות שקר ופעלו באופן לא חוקי.
כשנחשפו ההקלטות בקיץ 1974, וניתן היה לשמוע את הנשיא ואת ראש הצוות בבית הלבן מתכננים לסכל את החקירה בעזרת ה-CIA, שייטען כי ביטחון המדינה יהיה בסכנה אם תיחשף הפרשה, גם אחרוני התומכים של ניקסון נטשו אותו. כשהוא הבין שיש די קולות בקונגרס כדי להדיחו, ב-8 באוגוסט הוא הכריז על פרישתו. סגן הנשיא, ג'רלד פורד, שהחליף אותו בתפקיד, העניק לו חסינות מפני תביעה על כל פשע שביצע בזמן כהונתו.
"אני חושב שבסופו של יום ווטרגייט הוא סיפור שיש בו תקווה", אומר גראף, "כי הוא מראה מה נדרש כדי להגן על הדמוקרטיה האמריקנית. זה לוקח זמן, וזה לא בהכרח תהליך קל, אבל המערכת עבדה שם. מצד שני, אנחנו חיים בעידן שונה. יש שני הבדלים בין שנות ניקסון לשנות טראמפ - אז לא היו חברי קונגרס שראו עצמם קודם כל כרפובליקנים ורק אחר כך כחברי קונגרס, ואז לא היה פוקס ניוז. אם היה פוקס ניוז בימי ניקסון, הוא היה מסיים את תפקידו בינואר 1977 ללא פגע".
יש חשיפות עיתונאיות שנשכחות כלעומת שבאו, ויש כאלה שנכתבים עליהן ספרים גם 50 שנה אחרי. הפרשה הובילה לחקיקת חוקים שונים בנושא מימון מפלגות ולשינויים בחוק חופש המידע, וכן חוקים הדורשים שקיפות בנושאים כספיים של אנשי ציבור. הסרט "כל אנשי הנשיא", שמבוסס על ספרם של וודוורד וברנסטין, אותם גילמו רוברט רדפורד ודסטין הופמן, הוביל לעוד אינספור אזכורים בתרבות הפופולרית המתייחסים לפרשה, שתמשיך ככל הנראה להדהד גם ה-50 השנים הבאות.