שי לניאדו על טראומת הילדות שמלווה אותה עד היום: "הרגשתי שמוותרים עליי"

למה ההחלטה ללכת עם אבא להישרדות? הייתם חברים טובים בילדות? איך היה הקשר?

"הוא לא היה האבא הזה שהייתי אומרת לו 'אני צריכה לספר לך משהו' ומשתפת אותו במריבות, הוא לא היה חבר. אם היינו צריכים, אז הוא היה מגיע. אבל אני הייתי מלא פעמים מרגישה שלא תמיד צריך להגיד בשביל שיעזרו לנו. לפעמים אבא צריך לראות את הילדים שלו מבלי שהם יבואו ויגידו. הוא כוכב, הוא ליהוק מטורף, אבל לא היה רגע, דקה, שלא אמרתי 'מה עשיתי לעצמי?, אמרתי 'נראה לי עשיתי את הטעות הכי גדולה בחיים שלי'".

בהישרדות הוא פתאום ראה אותך בסיטואציות שהוא בחיים לא ראה אותך בהן.

"זה משהו שהוא פספס כנראה בילדות כי אני לא הפתעתי את עצמי. אני יודעת שאני טובה חברתית, ואני יודעת שאני תחרותית, פשוט לא יצא לו יותר מדי לראות".

איזו ילדה היית?

"היה לי את הקשיים שלי. גם דיסלקציה, גם קשב וריכוז, היפראקטיביות, הכול. נגיד מלא פעמים ילדים בבית ספר היו יוצאים החוצה, אז היו כועסים עליהם. אני כאילו יכולתי לעשות משהו שבא לי. ילדים היו יכולים להגיד למה אז למה לשי לא אומרים? איזה כיף לשי, היא יכולה לעשות מה שבא לה אבל בתוך תוכי אני מרגישה שכאילו מוותרים עליי, שאף אחד בכלל לא נלחם עליי. אפילו אני זוכרת את עצמי אומרת לחבר משהו על דיסקלציה והוא אומר לי תפסיקי להגיד על עצמך שאת דיסלקטית, מה את מקטינה את עצמך? ואמרתי לו אני באמת לא, אני באמת דיסלקטית.

>>ציון מקנזי: ״הישרדות זו פעם ראשונה שקיבלתי בחיים אהבה ללא תנאים״

נגיד משהו שהכי היה לי קשה, זה כשהייתי בכיתה וכולם קוראים בספר ואם ילד אחד לא מרוכז, אז המורה מבקשת ממנו להקריא. אז כשהיא באה אליי ואומרת לי 'שי, את לא מקשיבה, קדימה, תקריאי לכל הכיתה'. באותו רגע, אתה מצד אחד לא רוצה להגיד ליד כל הילדים שאתה לא יודע לקרוא טוב, ומצד שני אתה גם רוצה להראות שאתה כמו כולם. אתה במין תסבוכת עם עצמך, וזה משפיע עליי עד היום, ואני יודעת לקרוא ממש טוב. יש לי מין דבר כזה בגוף שהוא מין מחסום, כמו הטראומה הזאת שהייתה לי בבית ספר וזה מביך אותי, וכאילו ממתי? אני שי, לא מביך אותי כלום, אני לא בן אדם ביישן, ואני זוכרת את זה גם בהישרדות, תמיד איכשהו חשבתי על זה שלא יתקילו אותי".

עורכת ווידאו: מאיה אופיר