מעריב לנוער, ספרו לנו סיפור: מייקל השבור

כתב החודש: רועי בן יוסף, בן 16, מתל אביב. ״אף פעם לא ממש התחלתי לכתוב, אני מרגיש שזה חלק ממני״.

ישבתי בחדר ושיחקתי עם המחשבות שלי שדוד לואי נכנס "היי מייקלינו, רגזן קטן אה?! מה שלומך פשוש?" הוא הסתכל סביב במבט שיפוטי מבולבל, תוך כדי שהוא מוציא בקבוק ברבן קטן מהג'קט שלו ויוצא לפני שקיבל תשובה.
לקחתי נשימה ארוכה ויצאתי החוצה לסלון/חדר האוכל. שולחן ארוך התפרס לאורך כמעט כל הבית, כל קרובי משפחתי מפוזרים לצדדיו. בדרכי מחדרי אל החלון, נאבקתי בחיבוקים מלאי ג'ל שיער וזיעה, הצהרות מוטעות על קצב גדילת ושאלות לשלומי.

הגעתי לחלון בסלון, התיישבתי על כרית קטנה ונצמדתי לזכוכית הקרה.
הסתכלתי על אורות חג המולד על רקע שכבת השלג הלבנה שכיסתה את העיר. יש משהו מיוחד בקריסמס - הצעקות, הצפירות, הלכלוך והרעש של ברוקלין בניגוד לשקט הלבן של החג, יוצרים אווירה שאין כמותה.
הסתכלתי על שלט הקולנוע לראות איזה סרטים מוצגים, כשאימא קראה לי לשולחן. התיישבתי, בזמן שאבי ניסה לברך על האוכל מבלי שיקטעו אותו כל רגע.
ישבתי עם הרגליים על הכיסא ודמיינתי שאני בקולנוע. חשבתי על איך אחפש בין כריות הספה והכביסה הנקייה מטבעות קטנים, כדי שאוכל לקנות כרטיס ל"אלו חיים נפלאים" או "חלף עם הרוח" ואולי אפילו חטיף, אם יהיה לי מזל. הריח של הפופקורן, הצליל של המקרן, השקט בנשמה - זה המקום האהוב עליי בעולם, בקולנוע אתה יכול להיות הכל, הגבול היחידי הוא הדמיון שלך ולא שום דבר אחר. צלצול הטלפון הביתי קטע את הפנטזיות שלי, הוא צרם והפנה את כל המבטים אליו. אבי מיד קם וניגש לענות, כשאימי שולחת לעברו מבטים נוקשים. עיניו נפערו פתאום לרווחה, ודודי לואי קם כאילו ידע בדיוק על מה מדובר.

אבי הסתכל לעבר אשתו ובמבט קסום מאולץ מלמל לעברה "עשר דקות מארי, את אפילו לא תשימי לב שהלכנו״. הוא לבש את המעיל, תוך כדי שהוא מתעלם לחלוטין מנזיפותיה של אימא. הוא סימן לאחי שיקום, אחי דוני שתסס מהתרגשות מבפנים ניסה להיראות "קול" והחליק על מעקה החלון, בדרכו אל הכניסה ולבש את ז'קט העור המזויף שלו. שלושתם החלו לצאת, בזמן ששאר משפחתי השלימו עם עזיבתם והחלו לאכול ולהתווכח על פוליטיקה. אבא חזר לרגע והציץ מהדלת: ״היי מייקל, תלבש משהו חם ובואו איתנו, אה?״ הרמתי את ראשי בהפתעה, אבי אף פעם לא ביקש ממני להצטרף אליו, הוא תמיד מבקש מדוני או ג׳ואי, האחים שלי, אבל אף פעם לא ממני. קמתי לכיוון הדלת ולפני שהספקתי לחשוב, אבי דחף אותי קלות החוצה.
שמעתי את אימא אומרת משהו ברקע, אבל לא הצלחתי להבין – ואז שמתי לב, שלא לקחתי משהו חם ללבוש.
נכנסנו למכונית, ישבתי במושב האחורי באמצע, לידי אחי דוני וערימת מזרונים ישנה שתפסה מושב שלם. אבי נהג, ותוך כדי העיף את ידו של דוד לואי שהמשיך לנסות להגביר את הרדיו ולבסוף וויתר, אך פצה בשירת גרון עוצמתית. אבא הפליק לו בצד הראש והוא נאנח וסידר את ארבעת השערות המרוחות בג׳ל שלו. שמתי לב איך עיניו של אבא נעות בין הכביש לבין המראה הפנימית של האוטו, בעודו זורק לעברי מבטים מעורערים. לבסוף, הוא אמר ״אז מייקל, נכון אתה תמיד מתעסק עם מספרים ושטויות כאלה?״ ״מתמטיקה אבא?״ שאלתי ״כן כן בטח, זה... אז אבא צריך את העזרה שלך עם משהו קטן, לא סיפור גדול – באמת״.
תוך כדי שעלו לי מיליון שאלות בראש, המכונית נעצרה ״הגענו״ אבי פתח את הדלת ולואי יצא אחריו. דוני ניסה לצאת, אבל אבא צעק עליו והוא התיישב על פגוש המכונית בעצבים והדליק סיגריה. אבא ולואי נכנסו למוסך קטן וסגרו את דלת הפח החלודה מאחוריהם.

רוצים לקרוא את המשך הסיפור? הוא מחכה לכם בגליון אוגוסט של 'מעריב לנוער'