מכתב פתוח להורים בימים קשים של מלחמה

ג'ודית הרמן כותבת בספרה "טראומה והחלמה" שהטראומה הנפשית היא "אסונו של חסר האונים". אחת החוויות הקשות ביותר בתוך זוועות הימים האחרונים הייתה, ועודנה, חווית חוסר האונים. שעות של זעקות לעזרה שלא קיבלו מענה, הפקרה, בלב התופת, של כל סוגי ההשגחה העליונה את אלה החוסים תחתיהם. אבל לצד חוויות ההפקרה וחוסר האונים חזינו בימים האחרונים האלה בגילויים לא יאמנו של סולידריות אנושית: אקטים רדיקליים שחרגו מגבולות הגוף, הכוח, התודעה, הניסיון האנושי, והפכו את הקערה על פיה, כלומר הצליחו לייצר במקום ההשגחה העליונה שקרסה – השגחה של מטה.

כהורים, אתם מגלמים עבור הילדים שלכם, במיוחד בזמנים קשים כמו הזמן הנוכחי, את ההשגחה החיצונית והפנימית. השגחה חיצונית – מפני שאתם אמונים על כל מה שהם זקוקים לו, בכל גיל; על המעטפת היומיומית היציבה, החמה, המשמרת חוויה של רצף מעבר לכל קיטוע, ושל עתיד – מעבר לכל מה שהתרחש בעבר ומתרחש בהווה. והשגחה פנימית – מפני שאתם גם המודלים שלהם להתמודדות עם צער, כאב וחוסר אונים. הם מתבוננים בכם, הדמויות המשמעותיות ביותר עבורם, ולומדים מכם ברגעים הקשים ביותר שלכם איך לעכל את מה שלא ניתן לעיכול, ולהפוך אותו בכל זאת לניסיון שאפשר לצמוח ממנו. משמעות הדבר הזה איננה חלילה שעליכם להיות חפים מפגמים. נכון יותר לומר שעליכם לקחת אחריות דווקא על הפגמים האנושיים הבלתי נמנעים שלכם, על הרגעים שבהם אתם קורסים לתגובות של זעם, של אין-אונים, של יגון – ולהראות להם שגם הרגעים האלה הם רגעים שאפשר לקום מהם, ואפשר לחלץ מהם משמעות.

רבים מבני הנוער, ואפילו מן הילדים הצעירים יותר, צמודים בימים אלה למסכים ושותים בצמא את האינפורמציה הלא ממוסכת – הלא מתווכת – שמספקות לנו הרשתות. מה שמושך אותם, ואותנו, לסוג הזה של מידע לא מצונזר איננו רק סקרנות בריאה ורצון בוגר לדעת "מה קורה". אנחנו נמשכים למידע הלא מצונזר הזה מפני שהוא מספק לנו חלון הצצה אל הקצוות האפלים של הנפש האנושית; מפני שהוא פורש בפנינו את המנעד האנושי במלוא תפארתו המפוקפקת, על הקצוות המופלאים ביותר ועל הקצוות המחרידים ביותר שלו.

אחד הדברים שחשוב לזכור, בהקשר הזה, הוא התפקיד המתווך שיש לכם כהורים מול היעדר התיווך: זה תפקיד שדומה במובן מסוים לתפקיד של מתרגם ספרותי. בשונה מן המתורגמן הסימולטאני, שתפקידו להעביר את הדברים כלשונם ברגע היאמרם, המתרגם הספרותי נוטל על עצמו את התפקיד להחיות בשפה אחת את מה ששייך לשפה אחרת: ליצור בשפה החדשה טקסט קוהרנטי ומשמעותי תוך נקיטה בהכרעות שאינן מובנות מאליהן, ושכל אחת מהן כרוכה במחשבה.

זה תפקידכם בימים האלה: לתרגם לשפה אנושית את מה שחורג מגבולות השפה האנושית; להעניק משמעות, מובן והקשר למה שנחווה כשרירותי לחלוטין. חוויה שרירותית מגבירה, מעצם מהותה, את תחושת חוסר האונים. החוויה של דבר-מה כשרירותי – משמעה שאין לנו שום יכולת לצפות אותו, לתפקד בתוכו או להיחלץ ממנו. לעומת זאת כשאנחנו מצליחים למקם התרחשות, גם התרחשות קטסטרופאלית כמו ההתרחשות הנוכחית, בתוך הקשר, ולמפות דרכים שונות להתארגן מולה – אנחנו משיבים את תחושת האונים. זו דרכנו להציב מול שרירות הלב – לב שומע. הלב השומע הזה הוא התיקון הגדול ביותר, וגם הנוגדן היקר ביותר, למה שנדמה כשבר בלתי הפיך. אל תוותרו עליו.