איך גם אני הפכתי אגרסיבית?

השבוע חזרתי מחופשה בצרפת. נסעתי עם קבוצה של אנשים, וכשהגענו למלון נאמר לנו שהמזוודה של כל אחד מאיתנו תגיע ישירות לחדרו על ידי צוות המלון - התחלה מבטיחה לרמת שירות מצויינת של מלון. הגעתי לחדרי, מותשת מיום שלם של טיסות ונסיעות בדרכים פתלתלות וחיכיתי למזוודה. כשלא הגיעה אחרי חצי שעה ירדתי לקבלה לברר מדוע. "זה מטופל", אמרו לי, "יש לנו עומס. חכי בחדר היא תגיע". עברה עוד שעה והמזוודה עדיין לא הגיעה. אני, עייפה, לא מריחה מי-יודע-מה ולכן מתה להתקלח, להטעין את הנייד ולהחליף לבגדים יפים לארוחת הערב, כבר מתחילה להרגיש את הוריד של העצבים מתחיל לקפוץ. יורדת שוב למטה, שוב נותנת את הפרטים שלי, מספר החדר ואפילו צילום של המזוודה האבודה. שעתיים אחרי ואני כבר מתחרפנת. כמה זמן לוקח לאתר מזוודה שנמצאת בתוך המלון? יורדת שוב למטה ודי מאבדת את זה. "מה הסיפור שלכם?", אני כבר זועמת, "כולה למצוא מזוודה שנמצאת אצלכם במלון. שימו כבר את אחד העובדים על זה, לא אכפת לי להתלוות אליו ותפתרו את זה! מי מנהל פה?". רגילה מהארץ שדברים מתחילים לזוז רק כשנהיים אגרסיביים אני מפעילה את התותחים הכבדים. מרגע זה, קורה תהליך הפוך, פשוט מנפנפים אותי לגמרי. מיואשת, אני חוזרת לחדרי. את המזוודה אני מקבלת בחצות ללא זר פרחים או פלטת פירות לפיצוי.

כתבות נוספות

• הנורמלי החדש: האם באמת מאסנו בדמויות מושלמות בטלוויזיה?
• מדינת הבולענים: אתם לא מרגישים שהמדינה שלנו התחילה לבלוע אותנו?
• אני גייל זאבי ציבלין ואני בולמית של קניות

למחרת בארוחת הבוקר אני מספרת לקבוצה שהגיעה איתי את הסיפור. "ברור", אומר לי היהודי הצרפתי שבחבורה, "עם הצרפתים זה עובד הפוך. הם מגיבים רע מאד לאגרסיביות. זה מכבה אותם ואוטם אותם לגמרי. היית צריכה לפנות ללב שלהם, לעורר אצלהם סימפטיה".

אין לי מושג אם במקרה שלי הוא צדק, כי התחלתי בטוב, וזה לא הניע אותם לפעולה. אבל, זה בהחלט עורר אצלי מחשבה כמה התרבות שלנו מעודדת לאגרסיביות? כמה היה לי ברור שברגע ש"ארים" את המקום דברים יפתרו.

כשמרביצים לילד בגן, רוב ההורים שתשאלו ימליצו לבנם המוכה לא ללכת ולבקש עזרה מהגננת, אלא להרביץ חזרה וכמה שיותר חזק. הרי כולם יודעים – אם תראה לילד המכה שלא כדאי להתעסק איתך הוא ילך לילד החלש האחר. להגיד לגננת זה להלשין. מישהו אוהב מלשינים?

התרבות הזו שלנו, שאנחנו מעודדים אותה מגיל צעיר, כשאנחנו יורדים על המורים מול הילדים וישר פונים למנהלת, כשהילדים שלנו רואים איך אנחנו מתחממים מאפס למאה כמו שטסלה מאיצה, פשוט גורמת למה שאנחנו רואים היום על הכבישים. כבר לא מדובר פה באגרסיביות מילולית, האפס למאה מוביל לאלימות.

איבדנו את השלב ביניים שבו רק קוראים למנהל, היום פשוט ישר מרסקים לו את הפרצוף.

גם הפוליטיקאים, נבחרי הציבור שלנו, מראים דוגמא אישית שמחזקת את התת תרבות הזו. התלהמות, צעקות, קללות במליאה. כדי שישמעו אותך אתה צריך היום פשוט לצעוק יותר חזק ולהשתמש במילים יותר בוטות. פעם, זה היה פשוט להגיד דברי טעם חכמים יותר.

אבל, אחד הדברים הראשונים שכדאי להבין הוא, כשאתם מתנהלים מול אנשים מתרבויות שונות, שהחוקים הבלתי כתובים הם שונים. יכול להיות שכמו הפילוסים, אם הייתי פונה ללב שלהם, כפי שקיבלתי בעיצה בדיעבד, הם היו הופכים את המלון בשבילי ומאתרים את המזוודה שלי מוקדם יותר. אבל, למרות כל מה שכתבתי – כנראה שלא, כי הם היו באמת סתם מגעילים.