מיומנה של שמנמנה: מי את האישה שבמראה?
המסע אחר שמלה הוא מצרך בסיסי בהוויה של כל אישה, אלא אם את שמנמנה או הריונית. כשאת גם ככה מסתכלת במראה ולא מכירה את מי שעומדת מולך, הפאן מחדוות השופינג נעלם
לפני הכל, גילוי נאות - אני מחשיבה את עצמי אדם רזה. תחסכו ממני בבקשה את כל הצקצוקים והרמות הגבה על התעוזה להחמיא לעצמי באופן הזה, מודעות עצמית היא לגמרי הצד החזק שלי. אז כן, מודה, אני רזה וטוב לי. כלומר, כשאני לא בהיריון.
יש שיאמרו שבתקופת ההיריון הן חשו זוהרות מתמיד, סקסיות ונשיות מתמיד, שלא נאמר התחברו למראה הספק נפוח ספק צמיגי שנוצר בלי התראה מוקדמת, וקיבלו אותו באהבה. באמת שהאמנתי להן בתקופת ההיריון הראשון שלי, אבל היריון שני רבותיי, כמה דברים לא סיפרו לי על הריון שני, קיבינימט.
וכעת לסיפור –
לפני מספר ימים מצאתי את עצמי באחד מהקניונים המוכרים במרכז הארץ, מסתובבת סביב עצמי בחיפושים נואשים אחרי שמלה. מדובר על מצרך כה בסיסי בהוויה של כל אישה, כך שאבין אם לרגע איבדתם אותי כשהגדרתי את החיפושים כנואשים.
אז לא. לא כשאת שמנמנה.
אז נכון, תגידו לי שיכולתי מלכתחילה להיכנס לחנויות של בגדי הריון, ונכון, היום כל רשת אופנה ידועה מייצרת מחלקה ייעודית לדבר, אבל כשאת גם ככה מסתכלת במראה ולא מכירה את מי שעומדת מולך (אלא אם אי שם בגלגול הקודם היית בעל חיים יונק כלשהו), כל שנותר לך בלב, היא התקווה שלא הרבה השתנה, ואולי קצת גדלת (לא השמנת חלילה), ושאין כל סיבה שהחנויות שהיית כה נאמנה להן עד כה, לא יכבדו את הגרסה המורחבת שלך.
אז במקרה, ממש כמו באיזו סצנה מפרק של תיכון סוויט ואלי, הרמנו בחורה צעירה גנרית ואני, את אותה השמלה מהמדף. בחיוך נבוך אך מלא תושיה, לא הרפתי, כאמור, הנואשות דיברה מגרוני, והיא, בנונשלנטיות מעוררת הערצה, פשוט שחררה מהבגד, ובמבט מרחם כאילו אמרה לי: 'קחי, זה הרי גם ככה לא יתאים לך', כאילו ידעה כל הזמן הזה שבסופו של דבר השמלה הזאת תהיה שלה. וההשפלה, הו ההשפלה הארורה שאת חווה בתור אישה שהמידה מדיום כבר מזמן הפכה להיות מידה שאת חולפת על פניה בגלגל השמלות המסתובב.
איך יתכן שלפני רגע הייתי אותה בחורה שהסתובבה לה בחופשיות עם שרביט הקניות שלה, מסמנת לה את המטרות שבעוד רגע תכבוש, והיום, הפכתי לחלק מהסטטיסטיקה!
תגלגלו עיניים כמה שתרצו, אולי גם אני הייתי עושה זאת במקומכם או במקומכן, אבל תקשיבו לי טוב, זר לא יבין. להיות שמנמנה זה מתסכל. זה מקשה. זה מסרבל, והכי גרוע – זה מוציא את כל הפאן מחדוות השופינג, שהיא, אם תסכימו להודות או לא, הנאה צרופה של כל אישה, בכל הגדלים. או לפחות אמורה להיות.
אז כן, מדדתי כמעט את כל השמלות בקניון, ולא, לא מצאתי משהו ראוי, ואם תשאלו אותי- אפילו השומר בקניון הרים גבה כשראה אישה יוצאת מהקניון ללא שקיות. סחבקית מסוגלת להכיל הכל, אבל זה באמת שבר אותי.
אבל אם נתנקה רגע מהתסכול וניכנס לפרופורציות, כי הרי קיימות צרות גדולות מאלה (באמת שכן), נבין שהיריון הוא דבר נהדר (גם אם עייפות ורעב הם מצב צבירה קבוע) ושהדבר הזה שאחראי בין השאר על חורבן הגוף, הוא לא פחות מפלא, ושברגע שהוא מחליט שהגיע זמנו לצאת, ואת רגע מציצה עליו בנשימה הראשונה שאחרי הלחיצה האחרונה, את מבינה, שאת חייבת לו את כל, אבל כל מה שאת שווה בעולם הזה.
נכון או לא נכון? עושים סדר במיתוסי הריון בקיץ