ספוילר: המחאה תמות מחרתיים

אזהרה, ספוילר: אם אתם לא רוצים לדעת מה יהיו כותרות העיתונים ביום א', לא כדאי לכם לקרוא השורות הבאות. בהנחה שאתם עוד כאן, תנו לי להרוס לכם את ההפתעה: המחאה תמות מחרתיים. "אכזבה", הכותרות יקבעו כבר בשבת בערב. "המחאה דועכת", הן יזעקו, "רק ככה וככה מפגינים בכיכר".

זה לא משנה מה יקרה מחר, מחרתיים התקשורת תשחק את תפקיד הרופא שמכריז על מותו של החולה השרוע על שולחן הניתוחים. מי החליט שהוא חולה? מי החליט שהוא צריך להיות על שולחן הניתוחים מלכתחילה? בשאלות האלה אף אחד לא יעסוק ביום שאחרי מחר. הם יהיו עסוקים בלקבור תנועת מחאה שעודנה חיה ובועטת עד מאוד.

ואיך אני יודע את זה? כי לא צריך מפה כדי להרגיש לאן הרוח נושבת. בשבועות שלקראת "הפגנת המיליון" הגדולה בספטמבר שווקה ההפגנה כאם כל ההפגנות, החגיגה הגדולה של תנועת המחאה החברתית שנולדה ב-14 ביולי, האירוע שיגמד את כל האירועים שקדמו לו או יבואו אחריו. האורגזמה. השיא. הקונספציה הזאת, במידה רבה, שירתה את כולם: את התקשורת, שהתעייפה כבר מלסקר שבועות ארוכים ואינטנסיביים של הפגנות ומחאות ורצתה לקבוע תאריך סיום ולסיים בגדול, ואת מארגני המחאה, שרצו מפגן עוצמה שיכלול כמה שיותר אנשים.

הפגנת המיליון היתה הצלחה גדולה. מסחררת. אירוע המחאה הגדול בתולדות המדינה. הבעיה היא שאחרי כל שיא מגיעה תחושת מיצוי, ואיתה גם הדעיכה הבלתי נמנעת. מטבע הדברים, לא כל הפגנה יכולה להיות הגדולה אי פעם, אבל מה שמכונה כיום "תקשורת" הוא בבסיסו שרשרת אינסופית של שיאים. לדברי מנחה ה"דיילי שואו" ג'ון סטוארט, לתקשורת כיום יש רק שני מצבים אפשריים: קרקס, או דממה. לפי אותו היגיון, אם זה לא שיא - זה חייב להיות פתטי. אין אפשרות אחרת. כל עוד לא יהיו בכיכר רבין מחר חצי מיליון איש - ולא יהיו - ההפגנה תסוקר כאכזבה. הרף פשוט גבוה מדי.

בשבועיים האחרונים, מאז הוכרזה ההפגנה, ניתן היה לשמוע את האזהרות, את החששות ואת ההספדים מכל עבר. "לא נראה לי שיהיו הרבה אנשים", אמר לי מישהו בדאגה השבוע. "אני מודאגת", אמרה מישהי אחרת. בראיונות ובכתבות, ניתן היה להרגיש את מארגני ההפגנה עצמם מזיעים. זה חייב, חייב להיות שיא, אומר ההיגיון של כל אדם שמבין בתקשורת. זה לא יהיה. אם כך, פירוש הדבר שזה עומד למות.

מה שלא יספרו לכם הוא שכל העיסוק הזה במספר המשתתפים הוא חסר משמעות. אובססיה ישראלית, אולי. אבל בעיקר, עצלנות נטו של אנשי תקשורת. לא יותר מכך. עיסוק במספר המשתתפים הוא דרך קלה להתעלם מהמורכבות של מה שנאמר על הבמה, תירוץ טוב לא לצאת מהאולפן או מהמערכת ולחפש ניצני שינוי, אפשרות מעולה לאלה שמעוניינים לקטלג את שלב המחאה בקריירה שלהם ולעבור הלאה. רוב אנשי התקשורת, אמר סטוארט פעם, הם לא שמאלנים ולא ימנים, אלא בעיקר עצלנים.

ייתכן שמחר ישתתפו בהפגנות שייערכו ברחבי הארץ 80 אלף איש, 100 אלף איש, 200 אלף איש או יותר. אולי יהיו פחות, מי יודע. מספר המשתתפים בהפגנה הוא לא מה שחשוב. מה שחשוב הוא שהיא מתקיימת מלכתחילה. מה שחשוב הוא המסרים שיהיו בה. מה שחשוב באמת הוא מה יעשו המשתתפים בה עם עצמם ועם חייהם ביום שאחרי. אבל את כל זה אי אפשר להכניס בכותרת, ואפילו לא בכתבה של 3 דקות במהדורת החדשות. זה לא אומר שזה לא קיים, שהשינוי לא מפעפע. בהפגנה הגדולה ביותר של Occupy Wall Street לא השתתפו יותר מ-10,000 איש. זה לא מנע מהתנועה להרעיד את ארה"ב ואת העולם, עד כדי כך שנשיא ארה"ב עצמו התייחס אליה. הוא התייחס אליה באהדה משום ש-99% לא צריכים לצאת כולם לרחובות בבת אחת כדי שפוליטיקאי חכם יבין שמשהו קורה.

למרות ההספדים שעוד יישמעו, לא זו בלבד שתנועת המחאה שנולדה בישראל ב-14 ביולי לא מתה, אלא שימיה הגדולים עוד לפניה. לא בגלל ההתנגדות טרכטנברג, שבסיכומו של דבר ייזכר כהערת שוליים של שינוי רחב בהרבה, ולא בגלל בנימין נתניהו, אלא משום שהיא חלק מתהליך של שינוי תודעתי גלובלי שמתרחש במקביל – ולא במקרה – לקריסה הכוללת של השיטה הכלכלית העולמית כפי שהכרנו אותה במשך שלושה עשורים. המחאה לא מתה פשוט משום שהמציאות שהולידה אותה לא זו בלבד שלא השתנתה, אלא שהיא צפויה להחריף בשנים הקרובות אם יד יציבה לא תסיט את ההגה מכיוון התהום. והן העולם והן ישראל סובלים כעת ממחסור רציני בידיים יציבות.

כל זה לא אומר שלא חשוב לצאת להפגין מחר, כמובן שחשוב. אבל על חודה של הפגנה אחת לא תקום לתחייה המחאה או תמות, כפי שכבר קבעו כמה כלי תקשורת. המחאה לא תמות משום שהישראלים יודעים כעת שהם יכולים לנצח בקרבות מול גופים גדולים אם רק יחרימו אותם, היא לא תמות משום שהקהילות שנוצרו במאהלים ממשיכות עד היום להתאגד ולקיים אסיפות עם שכונתיות ולצאת לפעולות, היא לא תמות בעיקר משום שהדור שמרכיב את רוב המחאה בישראל ובעולם הוא משכיל מספיק כדי לראות את החורים בשיטה הקיימת, וחוצפן מספיק כדי לא להאמין בשקרים שהדור הקודם סיפר לעצמו כדי להסתיר אותם. אזהרה, ספוילר: ביום שאחרי מחר, יגיע הרגע בסרט שבו הגיבור שנחשב למת קם לתחייה ומציל את היום.