מרוטשילד סטריט לוול סטריט - מצאו את ההבדלים

כשמבקרים בפארק זוקוטי, המקבילה המנהטנית לשדרות רוטשילד, אי אפשר להימלט מהדמיון למאהל התל-אביבי. העין מתפתה לחפש פנים מוכרים, ולרגע נדמה שמארגני המחאה כאן למדו ביסודיות את תנועת המחאה הישראלית ופשוט משחזרים את מהלכיה. מדובר באותם צעירים נטולי אגרסיות עם אותו מבט פתוח ואופטימי מכל קצוות הקשת הפוליטית, ועם אותה התעקשות כה מדויקת ונכונה להימנע מהכתרת מנהיגים ומקביעת רשימת יעדים עם תאריכים לצדה. גם כאן פוקד את ההתנחלות בפארק מצעד ידוענים ואינטלקטואלים, וגם כאן נעשה שימוש יעיל ברשת כדי להתארגן ולעדכן. יחד עם המחאות הנוספות בעולם, אנחנו עדים לצייטגייסט גלובלי שמאס קולקטיבית בחוסר השוויון בחלוקת הנטל והאמצעים.

כמו בישראל, גם כאן מחפשים המתנגדים תיאוריות קונספירציה תחת כל אוהל רענן, ועוסקים בדה-לגיטימציה חסרת מעצורים. אם אצלנו זו היתה למעשה הפגנה של שמאלנים אוכלי סושי בחסות הקרן החדשה לישראל, כאן הימין מדבר על מפגינים הזויים שברשותם אייפונים, ומכוון את חציו לג'ורג' סורוס, המיליארדר היהודי שרפובליקאים כה אוהבים לשנוא. סורוס אכן הביע סימפטיה למחאה, מה שהביא את הבורדר-ליין ראש לימבו, היריב לוין המקומי, להודיע שכל העניין ממומן מכספו של סורוס.

כחלק מהמוסכמה הנושנה שלפיה ישראל היא ממילא המדינה ה-51 של ארה"ב, גם הסיבות ארוכות הטווח להיווצרותן של תנועות המחאה דומות להבהיל. הפערים בהכנסה הממוצעת התרחבו כאן מהותית בעשורים האחרונים הודות לעובדה שרק האחוזון הראשון חווה עלייה, או ליתר דיוק נסיקה רקטית, בהכנסותיו, בעוד שבעלי ההכנסות הבינוניות והנמוכות חוו ירידה ולפעמים צניחה בהכנסותיהם וביכולת הקנייה שלהם. ובעברית: עובדים יותר, מרוויחים פחות, ולא גומרים את החודש. נשמע מוכר?

כאן הם קוראים לעצמם "99 האחוזים" כדי שנבין שפחות מ-1% מהאוכלוסיה האמריקאית נהנה מצמיחה, ממיסוי נמוך ומהשתייכות למועדון חברים אקסקלוסיבי שבמידה רבה חי על חשבונם של אותם 99% הנותרים. מיט רומני, כרגע המועמד המעט פחות אידיוט משורות הרפובליקאים, בחר לכנות את המחאה כאן "מלחמת מעמדות", ובכך בעצם הצדיק את טענותיהם: אם יש מאבק בין אחוז (למעשה רק שליש מהאחוזון הראשון הוא הנהנה העיקרי מצמיחה) לשאר האוכלוסיה, הרי שלא מדובר רק במאבק מעמדות, אלא במאבק בין מועדון חברים בעל זכויות יתר לשאר האזרחים. רק חסר היה שיציע להם לאכול עוגות.

כדי להצליח ולהגיע למצב הזה, האמריקאים שיכללו עד לשלמות את אחת המיומנויות האנושיות העתיקות ביותר - אמנות ההון והשלטון. אחד הכלים היעילים ביותר בשירות תאוות הבצע של המערכת הכלכלית כאן הוא שיטת הדלתות המסתובבות, שלפיה בכירי וול סטריט נהפכים למנהיגי המערכת הכלכלית הפדרלית, דואגים לאינטרסים של מועדון החברים שלהם, ובסופו של דבר חוזרים לבנקים כדי לגזור קופונים אסטרונומיים. אולי במסגרת היחסים המיוחדים בין ארה"ב לישראל, וכחלק מהסכמי החלפת הידע בין שתי האומות, גם הטייקונים שלנו למדו את השיטה. לא בטוחים? נסו לעקוב אחרי מספר המינויים של בכירי האוצר לשעבר שעברו לשרת טייקון תמורת משכורת עתק, ותמורת מינוף הידע והקשרים שלהם מתקופת שירותם את הציבור כדי לשרת ציבור של אדם אחד, שכזכור מתפרנס ממינוף כספם של אותו ציבור שאותו בכיר היה אמון על שלומו הכלכלי רק אתמול.

ובכל זאת, יש גם הבדלים מהותיים בין המחאה בישראל לתנועת "כיבוש וול סטריט". הצעירים האמריקאים, וגם אלה הישראלים, מבקשים את תחושת הסולידריות, אבל בארה"ב מדובר במשהו שכמעט מעולם לא היה קיים כאן ברמה הלאומית, בעוד שהישראלים חשים שהסולידריות היתה חלק מהתרבות ומההוויה שלנו - ואבדה. הדולריזם והסגידה לחזיר הם חלק בלתי נפרד מהתרבות האמריקאית, מימי הברונים השודדים דרך הבועה שלפני השפל הגדול, ועד לנשיאותו של ג'ורג' בוש שהשילה את רוב מחסומי השליטה והבושה מהתנהלותה של וול סטריט. להבדיל מהטייקונים בישראל, ששליטתם הישירה והעקיפה במערכת הבנקאות היא תופעה חדשה יחסית, כאן מדובר בחלק מהדי.אן.איי, שיהיה קשה מאוד לשנות או לעקור. אחד הסימנים לכך היה התעלמותם הכמעט מוחלטת של אמצעי התקשורת כאן מהמחאה עד לאחרונה. אלה בחרו להמעיט ולהעלים את המחאה במשך שבועות ארוכים, וחשפו בכך את תפישת העולם שלהם ואת האתיקה העיתונאית המתלווה אליה.

כמו בישראל, גם כאן רבים סבורים שהמחאה תיעלם ותעבור מן העולם עם בוא החורף, וגם כאן הם טועים ובגדול. הוויראליות של המחאה והדינמיקה בשתי המדינות תוביל לבסוף לשינוי מהותי ביחסי הכוחות דרך גמישותם האידיאולוגית האינסופית של פוליטיקאים חפצי בחירה. תוחלת החיים של השינוי תימדד בשנים ולא בימים - בדיוק כפי שקרה עם תנועת המחאה נגד מלחמת וייטנאם - אבל היא תגיע. ממש בשעה שאני כותב את המלים האלה, הצטרפו למחאה עשרות מעובדיהם של הבנקים בוול סטריט, שחוששים למשרותיהם בגל הפיטורים הנוכחי שמתרחש למרות רווחי הענק שחלק מהבנקים ממשיכים לרשום. ברגע שההבנה שהכוח בידם ודברים אכן יכולים וצריכים להשתנות מחלחלת אל תפישת העולם של דור, אין דרך חזרה. ברגע שמדד ג'יני (הבוחן את אי השוויון בחלוקת ההכנסות) נמלט מהבקבוק, הוא נשאר בחוץ עד שהוא מחולל שינוי שרק הבוקר לא נראה אפשרי. תשאלו את מארי אנטואנט. או את חוסני מובארק.