הרצה או הצלה
בגזירת עונשו של דנקנר יובאו בחשבון מעמדו המרכזי במשק הישראלי, אבל גם המניע שבמחלוקת: תאוות בצע או הרצון להציל את מפעל חייו
הנה הקבלה קצת הזויה אבל לא מופרכת. נוחי דנקנר רואה את אהובתו, אשת חיקו הנצחית אי.די.בי, גוועת בזרועותיו. הוא עושה הכל כדי להצילה. הוא מביא כסף מהבית, מהמשפחה, מהחברים. ההנפקה היא הניתוח הקריטי, אבל חסרים חומרי הרדמה. בצר לו הוא פורץ לבית המרקחת כדי להשיגם. ההרצה היא הפריצה, המעשה הפלילי. מעשה של ייאוש, שגם לא עוזר. הניתוח מצליח, אבל החולה מתה. או גרוע מזה, עוברת לזרועותיו של אחר כי לנוחי אין יותר אמצעים להחזיק אותה.
1. הקרב על המתחם התביעה מכוונת הכי גבוה, ההגנה נגד "הוריקן" ו"מתחם פראי"
בשבוע שעבר נשמעו הטיעונים לעונש. את מרכז תשומת הלב תפס מצעד עדי האופי, אבל עדים אלה, מדהימים ומדמיעים כפי שאכן היו, הם החלק השולי בסיפור. החלק העיקרי הוא מתחם הענישה שיקבע השופט. עדי האופי ריגשו את הקהל, וכנראה גם את השופט חאלד כבוב, אבל בכוחם לכל היותר להסיט את המחוג לקצה הנמוך של המתחם. ואם הקצה הנמוך יהיה גבוה, אז השפעת המצעד הזה תקוזז לגמרי.
נוחי דנקנר בביהמ"ש . צילום: אוראל כהן והפרקליטות הולכת הכי חזק והכי גבוה. 5–3 שנים לדנקנר, 4.5–2.5 שנים לאיתי שטרום דורשים עורכי הדין חנה קורין, עמית בכר ומאור ברדיצ'בסקי. הסנגורית של שטרום, עו"ד איריס ניב־סבאג, כינתה את המתחם הזה בטיעונים בכתב "בלתי צודק בצורה נוראה. זה פראי. אבסורדי". היא אף ביקשה מהשופט לשמש מחסום מפני ה"הוריקן" - ההחמרות שדורשות התביעה והתקשורת.
המשימה הראשונה של עו"ד גיורא אדרת, סנגורו של דנקנר, היא לשכנע את השופט להסתפק במתחם ענישה אחד כי מדובר באירוע אחד. בנוסף לעבירת ההרצה, הורשע דנקנר בעבירת דיווח, ולכן הוא חשוף לשני מתחמים שאולי יתווספו זה לזה ולא יחפפו.
2. הקרב על הבידול
דנקנר ושטרום רוצים לבדל עצמם: מהתקדימים וזה מזה
הרטוריקה של התביעה היא קשה, בעיקר כלפי דנקנר. "פגם מוסרי בוטה", היא מכנה את היעדר הדיווח. "לא בחל מלנקוט מהלכים מאחזי עיניים", ובעיקר היא חוזרת על המניע "בצע כסף". אפילו השופט כבוב מוכן להניח לטובת המורשעים מניע מקל יותר: הצלת החברה (נוחי), אמונה בהצלחת ההצלה (שטרום).
הסנגורים מבקשים לבדל את הסיפור מהתקדימים כך שהעונש יהיה קל יותר משנת המאסר שנפסקה בפרשת מליסרון, ובוודאי מ־26 החודשים שנגזרו על ג'קי בן זקן במנופים. התביעה מתמקדת בשיא חדש שהיא מבקשת. "כשמדובר במגמת החמרה, ואנו מצויים במגמה כזו, בתי המשפט הצהירו על כך מפורשות, תמיד יהיו מי שייענשו יותר מאלה שנענשו לפניהם - אחרת אין החמרה".
דנקנר ושטרום מבקשים לבדל עצמם, לא רק מהתקדימים, אלא גם זה מזה. מבחינתם, אין כאן תכנון מראש של שניים שנמצאים בשותפות או במדרג היררכי, אלא בשתי ישויות עסקיות נפרדות, בעלות אינטרסים לגיטימיים מקבילים שחברו לקשר, שנצבע לבסוף כקשר פלילי. דנקנר מפיל על שטרום ולהפך. "דנקנר לא היה היוזם של האירועים, דנקנר לא היה קשור לפעילות בשוק ההון", כותב אדרת. "דנקנר הורשע גם בעבירות נוספות", כותבת ניב־סבאג, "הוא בעל השליטה, הוא בעל האינטרס".
שטרום לא היה "איש קש". הוא רצה לעזור לנוחי, הוא נטל סיכון כספי שעלה לו ב־12.5 מיליון שקל. גם השופט הניח לטובתו שלא היה לו אינטרס תרמיתי, ומדובר במטרה מעורבת - תמימה ופלילית.
3. הקרב על החמלה
האם הנסיבות והתרומה החברתית מחייבות מאסר בפועל
קשה לראות איך המתחם כאן אמור להיות גבוה מזה שבתקדימים. למעט העובדה שמדובר במפלצות משק כדנקנר ואי.די.בי, כל שאר הרכיבים פועלים לטובת המורשעים: המניע, היעדר התכנון, זמן ההרצה הקצר, המכלול הנסיבתי, הנזק שנגרם לציבור.
על כל אלה יש להוסיף את עדי האופי והתרומות החברתיות יוצאות הדופן שהוצגו ביום רביעי. במיוחד לגבי שטרום, שאיננו טייקון או יו"ר החברה הציבורית הגדולה במשק. האם תרומתו והתנדבותו, בשילוב נסיבות מעורבותו בפרשה, מחייבות את שליחתו אל מאחורי סורג ובריח? התשובה לטעמי היא לא.
לגבי דנקנר התשובה מורכבת יותר. כתורם אישי וגם קונצרני יכולותיו גבוהות יותר, והוא גם נהנה מהחזרים פוליטיים ורגולטוריים ממעמד־העל שאליו המריא, בין היתר בזכות ההתגייסות החברתית. עם זאת, צריך להודות על האמת - את ראשו של נוחי מבקשים בעיקר על דרך ניהול אי.דיבי. שאיבת הדיבידנדים, המשכורות החזיריות, המינופים, עסקאות בעלי העניין, רכישת מעריב. סיפור ההנפקה וההרצה הוא הטריגר הפלילי להכניסו למאסר, אבל לטעמי הוא זכאי כאן למעט החמלה ששמורה למי שאיבד את אהובתו ומפעל חייו לאחר ניסיון הירואי להצילם.