אלה הפנים של הצנזור התרבותי החדש

"כל ההחלטות של מירי רגב והמהומה סביב נאום הבהמות של עודד קוטלר התחילו בגלל נודניק אחד שזה אני", מתגאה באוזניי שמאי שי גליק. "הרבה זמן כולם אמרו לי שזה לא מעניין איש, ועכשיו - הנה זה קורה. אני שמח מאוד שהצלחתי סוף סוף לעורר את תשומת לב הציבור בישראל לכך שהוא מממן תעמולה נגד חיילי צה"ל. בהתחלה ממש הרגשתי כמו הילד עם האצבע בסכר, שרואה כל כך הרבה פעילויות נגד עם ישראל וחייליו ורק אני נאבק בהן לבדי, ללא עזרה של איש".

גליק (27), תושב ירושלים, אינו מסתיר את התרגשותו. כבר יותר משנה שהוא פועל במרץ לסגור תערוכות ואירועי תרבות שאותם הוא מגדיר "אנטי־ישראליים", וסוף סוף הוא מרגיש שמאמציו נושאים פרי אמיתי. הנה רק בשבוע שעבר החליט שר החינוך נפתלי בנט להשתמש בסמכותו כדי להסיר את ההצגה "הזמן המקביל" של התיאטרון הערבי אל־מידאן מסל התרבות הארצי, חרף החלטה מנוגדת של ועדת הרפרטואר של סל התרבות, ושלשום יישרה עמו שרת התרבות מירי רגב קו והודיעה על הקפאת העברת תקציבים ממשלתיים לתיאטרון אל־מידאן עד להשלמת "בדיקת מקורות המימון שלו", בדיקה שהחלה בעקבות הסערה סביב הצגת "הזמן המקביל".
שמאי שי גליק. "אני כמו הילד עם האצבע בסכר, שרואה כל כך הרבה פעילויות נגד עם ישראל ונאבק בהן לבדי" . צילום: עומר מסינגר "הזמן המקביל" מבוססת בין השאר על סיפורו של וואליד דקה, פעיל החזית העממית לשחרור פלסטין שהורשע בחטיפתו ורציחתו של החייל משה תמם ב־1984, נידון למאסר עולם, וביקש לשאת אשה ולהוליד ילדים מאחורי הסורגים. שמו של דקה אינו מוזכר בהצגה, שעוסקת בהווי חייהם של אסירים ביטחוניים בכלא. היא נכללת בסל התרבות זה כשנה ומוצגת מאז בפני בתי ספר שונים בארץ, בעיקר ערביים, אבל המהומה סביבה החלה להתעורר רק באפריל, כשהועלתה בתיאטרון חיפה לרגל יום האסיר הפלסטיני. מי שהצית את המחאה, מאחורי הקלעים, היה גליק.
אל קיומה של ההצגה נחשף גליק, לדבריו, דווקא בעקבות הזמנה ששלח לו המרצה לאמנות והפילוסוף חיים דעואל לוסקי. את תערוכת היחיד של לוסקי "צילום אופקי" במוזיאון בת ים ניסה גליק לסגור בשנה שעברה, ומאז, לדבריו, נשאר עמו בקשר (לוסקי מצדו טוען כי מעולם לא שלח הזמנה לגליק וכי הוא רק מגיב מדי פעם להערות שלו בפייסבוק). "כשלוסקי הזמין אותי להצגה לא ממש היה כתוב שם משהו שמעיד על חומרתה, רק צוין שזה מוצג ביום האסיר ומבוסס על סיפור חייו של מחבל. מיד התקשרתי לתיאטרון, ומהשיחה עם הפקידה הבנתי שמדובר במחבל ממש. היא היתה בחורה ערבייה אז ככה דיברתי איתה בתמימות, והצלחתי להוציא את המרצע מן השק", אומר גליק ל"מוסף כלכליסט".
הוא לא בזבז זמן והחל לפעול מיד בשיטה שפיתח במהלך השנה שבה הפך לצנזור מטעם עצמו, ושאליה הוא חוזר פעם אחר פעם: גליק פנה לנבחרי ציבור, במקרה זה חברי מועצת העיר חיפה, ובמקביל לארגונים בעלי אג'נדה ימנית, במקרה זה ארגון אלמגור לנפגעי טרור ותנועת אם תרצו. אלה מיהרו לארגן הפגנה מול הכניסה לתיאטרון חיפה בזמן ההצגה, בהובלת בני משפחתו של החייל הנרצח משה תמם. בהפגנה התפתחו עימותים מילוליים בין המפגינים לבאי ההצגה, והתוצאה המיידית היתה סיקור תקשורתי נרחב, שגרם לשני חברי מועצת העיר חיפה - שי בלומנטל מהבית היהודי ושמשון עידו מהליכוד - להעלות הצעה לסדר היום להסיר מתיאטרון אל־מידאן את תמיכת העירייה, בסכום של 1.2 מיליון שקל בשנה. ואמנם, העברת התמיכה הוקפאה עד לבירור העניין. "כשהתחלתי את המאבק עיריית חיפה היתה הכי פרווה", מתגאה גליק. "הם אמרו 'אנחנו לא אחראים על התכנים, אנחנו לא פראבדה', אבל הנה, פתאום הם סוגרים להם את התקציב". מכאן כבר היתה קצרה הדרך עד ההתערבות של בנט ורגב.
מירי רגב בכנסת. "בגלל הבוז שהיא חטפה התגובה שלה קיצונית מאוד" . צילום: אוהד צויגנברג "הגליק שמתקשרים אליו להתלונן" כשאינו עסוק בצנזורה גליק הוא מתכנת, נשוי ואב לשניים, חבר מרכז הליכוד אף שהוא מצהיר כי הוא תומך בבנט ומצביע לבית היהודי. לאחרונה החל לכתוב גם באתר האינטרנט של ערוץ 20, המזוהה כערוץ מסורתי. "פרנסה זה לא, אבל אני עושה את זה כדי לקדם את האג'נדות הפוליטיות שלי", הוא מסביר.
אבל בעת האחרונה הטיפול בתרבות "אנטי־ישראלית" תופס עוד ועוד מקום בסדר היום שלו. שיחת הטלפון שקיבל בשבוע שעבר נשמעת כאילו בעצמה יצאה ממחזה על הסנאטור מקארתי בארצות הברית של שנות החמישים. מעברו השני של הקו הזדהה אלמוני כעובד תיאטרון החאן ושאל: "אתה הגליק שמתקשרים אליו להתלונן על הצגות אנטי־ישראליות?". כשגליק השיב בחיוב הפנה הדובר את תשומת לבו להצגה "יחזקאל", שכתב וביים רוני ניניו על פי הרומן הגרפי של מיכאל קובנר. ההצגה עוסקת בבן דמותו של אביו של קובנר, אבא קובנר, שנפגש עם נכדו בירושלים בזמן מלחמת המפרץ ומספר לו על קורותיו בזמן מרד הפרטיזנים בגטו וילנה. המתקשר האלמוני טען כי ההצגה משווה את חיילי צה"ל לנאצים. גליק לא היה זקוק ליותר מזה. הוא פנה מיד לאריה קינג, יו"ר סיעת הימין "ירושלים מאוחדת" במועצת העיר ירושלים, שאחרי תכתובת סמסים ובדיקה קצרה הוציא קריאה לחברי המועצה לא לתקצב בשנה הבאה את החאן. "אנו לא מעוניינים לממן את מסע הדה־לגיטימציה של אויבינו", כתב בדף הפייסבוק שלו.
כך פועלת הצנזורה החדשה, שגליק הוא סמן מובהק שלה וממוביליה הבולטים: פעילי שטח מפנים את תשומת לבם של נבחרי ציבור להצגה או תערוכה שחורגת לטעמם מהקונצנזוס ה"פטריוטי", ובמקביל מייצרים שיח מתלהם עליה במדיה החדשה, בראש ובראשונה בפייסבוק (לגליק קרוב ל־3,000 חברים ברשת החברתית, ובהם לא מעט אנשי שמאל, מה שמקל עליו ללמוד מראש על פעילויות שהוא מבקש לצנזר). אחר כך גולשת הפעילות למחאות מול מוסדות התרבות הרלבנטיים, הסערה מגיעה עד מהרה לכלי התקשורת הממוסדים, מה שמעורר עוד נבחרי ציבור להצטרף למקהלה המבקרת, ומכאן האצבע על הדק הצנזורה קלה. עד כדי כך, שכמה אמנים שעמם שוחחתי ביקשו להישאר בעילום שם מחשש שיסומנו על ידי גליק. הוא הרי מצא דרך לפגוע בבטן הרכה שלהם - המימון שהם מקבלים ממוסדות תרבות וממשרדי הממשלה.
נפתלי בנט. "הוא עבר את הקו האדום, עכשיו רגב תוכיח עצמה" . צילום: ארז חרודי, עושים צילום המימון הזה עומד בבסיס טיעון ההגנה של הצנזורים החדשים: אנחנו לא מערערים על הזכות לחופש ביטוי, הם מסבירים, רק איננו מוכנים שדעות כאלה יושמעו או יוצגו במימון כספי ציבור. על האווירה הזאת מנצחת כיום רגב, שהודיעה, לדוגמה, כי תבחן מחדש את תמיכת משרדה בתיאטרון אלמינא היפואי בעקבות סירובו של מנהלו, השחקן נורמן עיסא, להופיע במסגרת הצגה של תיאטרון חיפה בבקעת הירדן.
"השמאל מתקפל מהר יותר" וחזרה להצגה "הזמן המקביל". לאחר ישיבת מליאת המועצה הסוערת, שבה נכחו גם בני משפחת תמם, הודיע ראש העירייה יונה יהב על הקפאת העברת הכספים לתיאטרון אל־מידאן והקמת ועדה בניסיון להרגיע את הרוחות. למנהל הוועדה מונה עוזרו של ראש העירייה נמרוד שיין. עוד ישבו בה שני חברי המועצה הנסערים בלומנטל ועידו, וסגן ראש העירייה מסיעת חדש ד"ר סוהיל אסעד.
תגובתו של שיין ל"מוסף כלכליסט" מלמדת כי מרגע שגליק מפנה את זרקור הצנזורה לעבר מוסד מסוים, פעילותו יכולה לגרור נזק נרחב יותר אף מכפי שביקש. "אנחנו לא דנים בכלל אם להוריד את ההצגה", אומר שיין, "כי מהר מאוד הבנו שאין בעיה בהצגה עצמה. לא מוזכרים בה חללים, לא כל שכן השם תמם. היא לא עוסקת במאבק של העם הפלסטיני, אלא רק באסירים שבונים עוּד מלוחות של שש בש. ברגע שהגיעה ד"ר דורית ירושלמי, ראש החוג לתיאטרון באוניברסיטת חיפה, והשמיעה בפנינו הרצאה מרתקת ומנומקת על ז'אנר בתי הכלא בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה, נושא ההצגה ירד מהפרק. לעומת זאת, הוועדה דנה בפעילות התיאטרון, המשכיר את האולם שלו, שממומן על ידי העירייה, לכנסים ולאירועים מעוררי מחלוקת כמו כנס תמיכה באסד וכנס של חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, שבו הוא עמד על הבמה וקרא לנוער הערבי לא להתגייס לשירות הלאומי. אנחנו מתעקשים שהתיאטרון לא ישכיר את אולמו לאירועים מעוררי מחלוקת נגד רוחה של חיפה ומדינת ישראל, שבה יופיעו כל מיני גורמים שרוצים לזרוק אותנו לים".
הדוד יהודה גליק. "איך זה שאף אחד מהשמאלנים לא תומך בדוד שלי שרוצה להתפלל בהר הבית?" . צילום: אוהד צויגנברג אגב, את ההצגה עצמה גליק מעולם לא ראה. "לא מצאתי זמן להגיע לחיפה, אני גר בירושלים", הוא מתנצל בתשובה לשאלתי, ומיד גם מוסיף: "חוץ מזה, למה שאני אראה את הדברים האלה? מספיק לי שאני מבין שהם מכפישים ופוגעניים. אני לא צריך לצפות בתועבה הזאת". גם השר בנט הודה בראיון בגלי צה"ל שהוא לא צפה בהצגה או קרא את המחזה לפני שמיהר להסיר אותו מסל התרבות.
ובכל זאת, כשאני מספר לגליק על דבריו של שיין בעניין המשך הצגת "הזמן המקביל" הוא אינו מרוצה. "עכשיו ממש ברור לי שראש העירייה מנסה למסמס את העניין, להעביר את זה הלאה. הוא רוצה שהנושא יירד מהכותרות. הפרדוקס הוא שמי שמחזיקה את התיאטרון היא מירי רגב עם התקצוב של משרד התרבות, כי העירייה הקפיאה את העברת התמיכה. אתה מבין את האבסורד פה? השמאלני ממפלגת העבודה סוגר אותם, והימנית מאפשרת להם להתקיים", אמר לי בשבוע שעבר, לפני החלטתה של רגב להצטרף למאבק באל־מידאן. את ההצטרפות הזאת, אגב, גליק חזה: "אני מכיר את רגב הרבה שנים ואני אומר לך, בגלל הבוז שהיא חטפה וההכפשות - דווקא בעניין של תקצוב אל־מידאן התגובה שלה עכשיו תהיה קיצונית מאוד. היא ראתה שבנט כבר עבר את הקו האדום, אז גם היא תצטרך להוכיח את עצמה".
אחת הנקודות שגליק אוהב להדגיש היא שפניותיו זוכות להצלחה רבה יותר אצל נציגי שמאל שהוא פונה אליהם, שבוחרים לדבריו להרכין ראש, להסיר תערוכות ולקטוע מימון לאמנים, מאשר אצל אנשי הימין המתון. הוא התאכזב קשות מנשיא המדינה ראובן ריבלין, שממנו דרש לא להופיע עם אביב גפן ולהסיר ממשכן הנשיא תמונות של יאיר גרבוז בעקבות דבריו לפני הבחירות נגד מצביעי הימין. גם משרת התרבות לשעבר לימור לבנת הוא לא קיבל את מה שרצה, וכרגע הוא תוהה לגבי נטיות לבה של רגב. מסקנתו של גליק היא כי השמאל מצנזר ומתקפל במהירות רבה יותר מהימין. הדוגמה המובהקת שלו להרכנת הראש היא ראש עיריית חיפה יונה יהב.
מטעמו של יהב נמסר בתגובה: "ראש עיריית חיפה הנחה על הקמת ועדה מקצועית לבחינת התמיכה בתיאטרון אל־מידאן. מרגע הקמת הוועדה הוקפאה התמיכה העירונית. הוועדה מחכה עד סיום בדיקת משרד המשפטים והתרבות".
ההצגה "הזמן המקביל". "הצלחתי להוציא את המרצע מהשק" . טלפונים, מיילים, פייסבוק הפעם הראשונה שבה אני פוגש את גליק היא בקפה ארומה בקניון עזריאלי בתל אביב. אני מופתע לגלות עד כמה צעיר הוא נראה, כמעט כמו נער מתבגר. לפגישה הוא מגיע כשבאמתחתו תיקייה עבת כרס שעומדת להתפקע, שבה דחוסים גזירי עיתונים העוסקים בפרשות צנזורה שבהן היה מעורב. המראה התמים של ילד טוב ירושלים נעלם ברגע שהוא מתחיל לדבר. במהירות ובהתלהבות חסרת מעצורים הוא יורה שמות של חברי כנסת, ראשי עיריות, חברי מועצה, מו"לים ומנהלי מוסדות ציבוריים, שאליהם הוא מתייחס כאילו הם חבריו הטובים ביותר ואיתם הוא עומד בקשר יומיומי מתוקף תפקידו כצנזור מטעם עצמו. הוא מספר, למשל, שהוא מדבר עם עוזי דיין בטלפון כל יום. הקשר שלהם התחיל כשניסה לשכנע את דיין, יו"ר מפעל הפיס, לשלול את המלגה של הכוריאוגרף והרקדן ארקדי זיידס (ראו בהמשך). דיין מעיד כי הוא מכיר את גליק, שאינו מפסיק להפציץ אותו במיילים ולהתקשר אליו. "הוא אדם נחמד, אבל אין לו השפעה עליי. אני עובד בצורה יותר אינטליגנטית מגליק. קח לדוגמה את ההחלטה שלי לחלק את פרס ספיר רק לתושבי ישראל", הוא אומר.
שיטת העבודה של גליק מבוססת על פניות חוזרות ונשנות – שלא לומר מנדנדות – לאישי הציבור שהוא מבקש להשפיע עליהם. לא מעטים מהם כבר ביקשו ממנו להפסיק לשלוח אליהם מיילים או להתקשר, ובהם אנשי הימין חנוך דאום ויועז הנדל, מזכ"ל שלום עכשיו יריב אופנהיימר ומו"ל "הארץ" עמוס שוקן. כלי עבודה חשוב נוסף שלו הוא פייסבוק, שם הוא מלקט חברים מכל גוני הקשת הפוליטית ודרכם עוקב אחרי המתרחש בזירת התרבות בישראל ומגיב באופן סדרתי לפרסומים פוליטיים. גליק מעיד על עצמו שלפני הבחירות האחרונות השקיע את כל זמנו ומרצו בפעילותו הציבורית "משום שהאמנתי שאם הימין לא יזכה המדינה תושמד". מאז הניצחון בבחירות הוא משקיע בפעילות כשעתיים ביום.
גליק עושה שימוש מושכל בחוקי המדינה, אבל גם בז להם משום שהוא מאמין שהמדינה צריכה להתנהל על פי חוקי ההלכה. "אני מוכן להסביר לך שחוקי ההלכה הם הכי הומניים שיש, והם כוללים אהבת גרים והקשבה רבה". הוא מספר שכלל אינו אוהב אמנות אשר על צנזורה הוא עומל כה רבות. "למה שאראה אמנות? אני הרי דתי. מה שמעניין אותי זה כבוד המדינה וכבוד חיילי צה"ל והמלחמה בטרור נגד ישראל", הוא אומר.
מתוך ההצגה "יחזקאל" של תיאטרון החאן. "לא מעוניינים לממן את מסע הדה־לגיטימציה של אויבינו" . אחד המניעים הבולטים לפעולתו הוא האיסור שהוטל על כניסתו להר הבית של דודו הנערץ יהודה גליק, מראשי הפעילים למען תפילת יהודים בהר הבית, שבאוקטובר שעבר נורה בידי מתנקש פלסטיני, נפצע והתאושש. בהקשר זה הוא מצביע על מה שנתפס בעיניו כצביעות של השמאל: "בעיניי חופש הביטוי הוא גם חופש הפולחן, אז איך זה שאף אחד מהשמאלנים לא תומך בדוד שלי שרוצה להתפלל חופשי בהר הבית? אני רוצה שלימין ולשמאל יהיה חופש ביטוי שווה ולא איפה ואיפה. אם דוד שלי לא יעלה להר הבית אז אביב גפן לא יעלה לשיר על במות ביום העצמאות, אחרי שהוא אמר בהופעה שלו שצריך להעיף את ביבי". גליק מכוון לאמירה של גפן באחת מהופעותיו לפני הבחירות, שנתניהו "מכר את עם ישראל, חיבל ביחסים עם אמריקה ואנחנו בבידוד מושלם". בעקבות כך פעל גליק לסכל הופעה של גפן בטקס ממלכתי לציון יום שחרור אילת שבו נאם הנשיא. ההופעה של גפן ונאומו של הנשיא התקיימו כמתוכנן.
"אני מממן את זה? הזדעזעתי" הקריירה של גליק כצנזור מטעם עצמו החלה כמה ימים לאחר שהסתיים מבצע צוק איתן. "האווירה היתה מאוד טעונה, ואני פשוט לא יכולתי להאמין שאחרי כל מה שעברנו בקיץ יש עוד מישהו שמנסה לבקר את חיילי צה"ל", הוא נזכר. "ואז נתקלתי במקרה בפייסבוק בתמונה של מחבלים זורקים אבנים על חיילי צה"ל שהוצגה במוזיאון יד לבנים".
מה שגליק "נתקל" בו היה למעשה חלק ממיצג של הרקדן והכוריאוגרף ארקדי זיידס, שהיה בעבר רקדן בלהקת בת שבע ונחשב אחד הכוכבים העולים של הריקוד הישראלי. המיצג "תרגול תפיסה" מורכב משני מסכי וידיאו בגובה אדם, שבשמאלי שבהם מוקרנים סרטונים מארכיון בצלם המראים מתנחלים וחיילי צה"ל בסיטואציות שונות בגדה המערבית, ובמסך הימני נראה זיידס מגיב אליהם בתנועות ריקוד. בסרטון שהקפיץ את גליק נראים מתנחלים מיצהר תוקפים פלסטינים בכפר בורין, קבוצת צעירים פלסטינים שמנסים לגרש אותם על ידי יידוי אבנים, וכוח צה"ל שמתעמת עם הפלסטינים. המיצג היה חלק מתערוכה בשם "צעדים בוני אמון" שהוצגה במוזיאון פתח תקווה במאי שעבר. המוזיאון, המציג אמנות מודרנית, נמצא בקומפלקס של יד לבנים בפתח תקווה.
הנשיא ראובן ריבלין. לא נכנע ללחצים . צילום: איציק אדרי "זה נורא כאב לי", משחזר גליק. "אמרתי שלא ייתכן שחיילים מתים, ובבית יד לבנים מראים תמונות שבהן זורקים אבנים על חיילים, אז מיד החלטתי לפעול". גליק מודה כי גם בעבודה הזאת הוא לא צפה, אלא רק זועזע מהקטע שבו נתקל באינטרנט. הוא מיהר לכתוב מייל זועם לראש עיריית פתח תקווה איציק ברוורמן ודרש ממנו להסיר את התערוכה. "אשמח שתבטל את התערוכה של בצלם, שפוגעת קשות במשפחות הנופלים. להזכירך, בצלם לא מוכנים להכיר בחמאס כארגון טרור", כתב. ראש העירייה הסביר בתגובה כי "לא מדובר בעבודה של בצלם, והעבודה עוסקת בייצוג האדם באשר הוא. מבקרים רבים צפו ביצירה והיו מגוון דעות. מוזיאון פתח תקווה מעוניין לקיים דיון פתוח ופלורליסטי". גליק לא השתכנע מהסברו של ראש העירייה ופנה ליו"ר ארגון יד לבנים אבישי והב, המכהן בנוסף כיו"ר ועד המשפחות השכולות, ולחברי מועצת העיר.
"הקלדתי בגוגל 'חברי מועצת העיר פתח תקווה'. בתוך שתי דקות מצאתי את המיילים שלהם, שלחתי להם את הסרטון וכתבתי 'לטיפולכם'. כעבור כמה דקות כולם חזרו אליי", נזכר גליק. חברת המועצה אורנה דוידי, מסיעתו של ראש העירייה, כתבה לו שהיא חושבת בדיוק כמוהו ותנסה לדבר עם ראש העירייה. גם גלעד שדמון, איש חינוך וחבר מועצת העיר מסיעת ביחד, ענה לו: "זה הרבה יותר מבושה, זה ביזיון שעובר את כל הגבולות האפשריים. צריך להוציא את הגועל נפש הזה מפתח תקווה אתמול ולא היום".
"מדובר היה בקונצנזוס מוחלט בקרב כל חברי המועצה", מתגאה גליק, "איש לא חשב שראוי שהדבר הזה יציג שם". גם המקומונים הצטרפו לחגיגה, והכותרות זעקו: "הורים שכולים זועמים על מיצג בצלם במוזיאון פתח תקווה". בפייסבוק קמה קבוצת מחאה בשם "אמהות של חיילים נגד בצלם" שקראה לראש העירייה להוריד את התערוכה. כשאני שואל את גליק מיהם אותם הורים שכולים ואמהות של חיילים שמופיעים בכתבות במקומונים, הוא אומר: "אין דבר כזה, ההורים השכולים זה אבישי והב ו'האמהות לחיילים נגד בצלם' היא קבוצת פייסבוק קיקיונית שנסגרה בעקבות סכסוך שלהן איתי ועם חברי למאבק הראפר יואב אליאסי, הצל".
כלומר לטענתך ההורים השכולים שמופיעים בכתבות היו אדם אחד פחות או יותר?
"כן, אבישי והב, מנכ"ל בית יד לבנים, הוא היחיד. לא היו עוד הורים שכולים בתמונה".
כמה ימים לאחר הפרסומים בעיתונות כתב ראש העירייה ברוורמן לגליק כי התערוכה במוזיאון פתח תקווה יורדת. כך גם נוסחה הידיעה בכלי התקשורת ולכן מתגאה גליק בכך שהוא הצליח להסיר את התערוכה, ובמיוחד נהנה להדגיש שראש העירייה הוא איש שמאל המזוהה עם המחנה הציוני. "אין פה עניין של ימין ושמאל, אלא עניין של אם מגיע או לא מגיע לחיילי צה"ל כבוד", אומר גליק.
אבל התמונה אינה כה חדה. כשפניתי השבוע לדובר עיריית פתח תקווה התברר שהתערוכה לא הורדה בכלל, אף שכך פורסם בכלי התקשורת.
כיצד אתה מסביר את זה שבכל הפרסומים נכתב שהתערוכה ירדה וראש העירייה אף כתב לגליק שהיא ירדה, אבל היא המשיכה להציג?
דובר העירייה: "בסופו של דבר, אחרי שהחליט להסיר את התערוכה וגם הודענו על כך בכל כלי התקשרות, החליט ראש העירייה לצפות בעבודה מההתחלה ועד הסוף. אחרי שצפה בה הגיע להחלטה שאין כל צורך להסירה. לא ראינו כל צורך לדווח על זה כי במילא נותרו מעט ימים עד לירידתה של התערוכה".
אובססיה או מקרה מבחן?
גליק, מכל מקום, לא עצר שם. ביום שבו התבשר על הורדת התערוכה הוא ביקר במוזיאון פתח תקווה וקיבל בכניסה עלון שעליו פרטי התערוכה הקבוצתית והמציגים בה. הוא נדהם לגלות ש"מי שמממן את זיידס הוא לא פחות ולא יותר אנחנו. הזדעזעתי. אני חבר ליכוד אז התקשרתי אל שרת התרבות אז לימור לבנת, והתגובה הראשונה שלה היתה שמשרד התרבות יפסיק לממן את בצלם. זה לא קרה עד היום. גם מירי רגב ממשיכה לממן את זיידס. בינתיים התברר לי שאותו צדיק מקבל גם מימון ממפעל הפיס, אז פניתי לעוזי דיין. אמרתי לו 'את זה אתה מממן? אתה איש המחנה הלאומי, ויש לך גם, כידוע, שאיפות להיות שר הביטחון'. הוא הודיע לי שיפסיק לממן את ארקדי זיידס. אחר כך גם נודע לי שזיידס מקבל מימון ממשרד החוץ. לא פחות ולא יותר. פניתי לאביגדור ליברמן, שהיה אז שר החוץ. בתוך יום, בלי בדיקה, בלי כלום, הוא הוריד את האישור למימון. הבן אדם נמחק. 'אמנים כאלה צריכים לבקש סיוע ממחלקת האמנות של החמאס', ליברמן אמר".
לימור לבנת מסרה בתגובה: "משרד התרבות לא מימן מעולם את בצלם. באשר לתערוכה, העברתי את הטיפול ללשכה המשפטית של המשרד כדי לוודא שהלוגו של בצלם יוסר מהתערוכה, וכך אכן קרה. כמו כן ביקשתי מהלשכה המשפטית לבדוק אם אפשר לשלול את התמיכה מהתערוכה. נושא זה נבחן ולמיטב ידיעתי עוסקים בו במשרד גם בעצם שעות אלה".
רדיפת זיידס הפכה לאובססיה של גליק, או כמו שהוא מעיד: "עשיתי עליו דוקטורט, הוא מקרה המבחן שלי". המערכה הבאה נגדו התרחשה כמה חודשים אחר כך בשכונת טלביה בירושלים, בבית הנסן, שהיה פעם בית מצורעים והיום הוא מרכז לעיצוב, מדיה וטכנולוגיה. באותו זמן נערך בבית הנסן ערב עיון בשם "כאב הארכיון - ערב על זכויות אדם, צילום, מחול ותרבות חזותית". בערב הושק ספרה של ד"ר רותי גינצבורג "הייתם לנו עיניים", שנושאו ארגוני זכויות אדם ישראליים בשטחים מבעד למצלמה, וזיידס הציג בו קטעים מעבודותיו. גליק פעל באותה שיטה שבה פעל בפתח תקווה: פנה לחברי מועצת העיר ירושלים, התקשר לעיתונאים שיצאו בכותרות הפחדה במקומונים כאילו האירוע תומך בטרור וקורא להשמדת המדינה, וליווה את הכל בשיח מתלהם בפייסבוק.
זה הוביל לפעולה של קבוצת "לה פמיליה" של אוהדי בית"ר ירושלים ואנשי ארגון להב"ה, המתנגד להעסקת ערבים ולנישואי תערובת. בערב האירוע עצמו התקיימה הפגנה אלימה מול בית הנסן, על אף נוכחותם של כוחות משטרה רבים. גליק עצמו לא הגיע לערב, ומסביר כי הוא מתנגד להפגנות ולאלימות. "זה לא הסגנון שלי, אף שלפעמים אני צריך לשתף פעולה עם 'לה פמיליה' ועם ארגון להב"ה".
היום הוא מתגאה במה שקרה בבית הנסן. "בסופו של דבר הם נכנעו ומחקו את הלוגו של בצלם מתוכניית ערב העיון, ואני אמרתי שזה ההישג הכי גדול שלי מול בצלם. פעם ראשונה שגוף גדול אומר שבצלם זה רע. מה שהדהים אותי בירושלים הוא שגם השמאלנים התלהבו לעזור לי, אבל רק בתנאי שלא אפרסם את זה. פרסמתי תודה לחבר מועצה מסוים ממפלגת התעוררות, ואז חבר המועצה התקשר ואמר לי 'תוריד, תוריד. אני לא צריך לקבל טלפונים מכל החברים שלי שאני נלחם בחופש הביטוי'".
אתה חושב שאסור שתהיה ביקורת על הממשלה או על פעילות של צה"ל?
"אני לא נגד ביקורת, אני נגד ביקורת במימון המדינה", חוזר גליק על המנטרה המקובלת בפי הצנזורים החדשים. "יש הבדל בין חופש ביטוי לחופש ביטוי במימון המדינה. אנחנו לא סותמים לאף אחד את הפה, אנחנו רק לא רוצים לממן את זה. כדאי שיפנימו, אנחנו גמרנו להתנצל. בנט הוכיח שהוא יכול להפוך החלטה של ועדה סטטוטורית, וכבר השבוע הוכח כי רגב הולכת בעקבותיו, אז השתנה המצב. תתרגלו לזה. החלטנו שאנחנו עולים להתקפה, וכדאי לאנשי השמאל להבין שיש כאן עידן חדש".