יוון, אירלנד, איסלנד, ארה"ב - וישראל?

>> "כשמשאירים בני אדם בחדר חשוך עם ערימה גדולה של כסף שאינו שלהם, הם בדרך כלל ייקחו אותו ויעשו בו משהו" - כך כותב הסופר מייקל לואיס, שהוציא השבוע ספר בשם "בומרנג".

הספר מבוסס על ביקורים שקיים לואיס בשורה של מדינות שנפגעו מהמשבר. "התושבים בכל מדינה עשו עם הכסף משהו קצת אחר", הוא מדווח.

במקרה של יוון, ערימת הכסף נוצרה מהצטרפותה של המדינה הלא גדולה הזו, בסך הכל כ-11 מיליון נפשות, לגוש היורו. ביוון מעולם לא היתה מסורת של משמעת תקציבית, בקרה ציבורית או של ניהול אחראי בסקטור הציבורי, ולכן היא בישלה באופן ציני ומכוון את נתוני החשבונאות הלאומית שלה כדי להצטרף ב-2001 לגוש היורו ולהחליף את הדראכמה במטבעות יורו נוצצים.

היוונים, שהיו רגילים ללוות כספים בשוק הבינלאומי בריבית של 18%, מצאו את עצמם עם מטבע חדש ועם שוק אירופי אינסופי שמוכן להלוות להם כסף בריבית של 5% - והם פשוט לוו, לוו ולוו.

בהתאם למסורת היוונית, את הכסף הם חילקו לעובדי הציבור, שהם חלק גדול מהתושבים במדינה, בדרך כלל בלי שום קשר ליכולת המקצועית שלהם, ובמקרים רבים גם בחינם. המשכורות בסקטור הציבורי צמחו - והגיעו לרמה גבוהה פי שלושה מאשר בסקטור העסקי.

בחברת הרכבות הלאומית היוונית, למשל, השכר הממוצע הוא 65 אלף יורו לשנה, סכום שאף חברה פרטית ביוון לא חולמת לשלם. ביוון ישנם פי ארבעה יותר מורים לכל תלמיד מאשר במדינה השנייה בדירוג מספר המורים, פינלנד. כל מקצוע, כולל ספרנים, קיבל "תוספות סיכון". אנשים נשלחו לפנסיה בגיל 50 ומשהו.

החגיגה היתה גדולה, והחיים בטברנות של אתונה היו יפים, אך כאשר הבלוף התפוצץ התברר שהגירעון התקציבי של היוונים ב-2009 לא היה 3.7% מהתוצר, כפי שהם טענו עד אז, אלא יותר קרוב ל-14% - סך ההתחייבויות של יוון, כשכוללים את ההתחייבויות הפנסיוניות שניתנו לתושבים, קרוב ל-1.2 טריליון דולר, או רבע מיליון דולר לכל עובד יווני, כך עולה מהנתונים שאסף לואיס.

עכשיו החשבון הוגש, ומי שצפוי לשלם אותו יהיו שאר האירופאים, באמצאות הבנקים שלהם, שרכשו אג"ח של ממשלת יוון. לא פלא שחלק מהגרמנים, המתייחסים ליוונים כאל עצלנים ונצלנים, מוכנים להגיד להם: "אין כסף? אין בעיה: תתחילו למכור כמה מהאיים שלכם".

הבנקים היווניים, אגב, בכלל לא בסיפור. הם לא לקחו כלום. הבנקאות היווניים היתה ונשארה שירות בסיסי שמזכיר את בנק הדואר. הבנקים היווניים אמנם מסובכים במשבר, אבל הסיבה היחידה לכך היא שהם השקיעו באג"ח של המדינה שלהם, וכיום כולם מצפים ל"תספורת" של יותר מ-50% לאיגרות החוב של ממשלת יוון, שעל הדרך תמחק לחלוטין את ההון של מערכת הבנקאות היוונית.

אירלנד - כולם נהפכו לנדל"ניסטים

גם האירים מצאו את עצמם בחדר חשוך עם ערימת כסף כשהצטרפו ליורו, אך הם עשו בו משהו אחר: הם השקיעו בבתים. אירלנד קטנה אפילו יותר מיוון - יש בה שלושה מיליון תושבים, וכולם נהפכו תוך תקופה קצרה ליזמי נדל"ן. הבנקים נתנו אשראי, המחירים עלו במהירות, והמדינה נכנסה לטירוף של בנייה, קנייה ומכירה של בתים. באירלנד יש כיום יותר בתים מתושבים, רבים מהם עומדים ריקים או בלתי גמורים, והסיפור חוזר על עצמו גם בנדל"ן המסחרי - במגדלי משרדים ובחנויות. אירלנד היא מקום גשום וסגרירי, היא לא פאריס או ניו יורק, ולאירלנד גם אין חופי ים מפתים כמו של ספרד.

כששואלים את האירים למי הם חשבו למכור את כל הבתים האלה, התשובות שלהם לא משכנעות: קצת לעובדים זרים, קצת לזרים המבקשים לרכוש בית שני באירלנד, לא ברור מדוע, וקצת לעובדי ציבור. התוצאה הבלתי נמנעת היתה קריסה של המחירים בשוק, קריסה של הבנקים, והחלטה לאומית דרמטית שעד היום שנויה במחלוקת - לעמוד באופן מלא ומוחלט מאחורי החובות שלהם.

התוצאה היתה משבר כלכלי עמוק, גירעון תקציבי של 32% - יותר מכל מדינה בגוש היורו אי פעם - ואבטלה של 14%. "הנמר הקלטי" טרף את עצמו.

איסלנד - מדיג לבנקאות השקעות

לאיסלנדים, עוד מדינה שפשטה את הרגל במשבר הפיננסי של 2008, יש סיפור שונה. את ערימת הכסף שלהם הם גילו כשהחלו להציע לאירופה ולעולם תשואה גבוהה על פיקדונות בבנקים שלהם, ולהשקיע את התמורה בפרויקטים מסוכנים שנושאים תשואה עוד יותר גבוהה. 300 אלף התושבים של איסלנד - אוכלוסייה קטנה משל תל אביב - גילו שהם יכולים לנטוש את העיסוק המסורתי אך הלא מלהיב בדיג, להפוך לבנקאים בינלאומיים וכמובן להתעשר.

"איסלנד היא קרן גידור עם 300 אלף דייגים בחברת הניהול", אמרו עליהם, ולא בלי הצדקה: סך נכסי הבנקאים האיסלנדים היה ב-2007 יותר מ-140 מיליארד דולר, יותר מפי 100 מהתוצר השנתי. בתוך שלוש שנים, העושר על הנייר של משק בית איסלנדי זינק פי שלושה.

הסוף ידוע. ההשקעות של הבנקים כשלו, הבנקים קרסו, ובמקרה הזה הממשלה אפילו לא ניסתה לחלץ אותם - אין טעם בניסיון כזה כאשר סך החובות הוא 850% מהתוצר. מי שהפסיד את הכסף היו המפקידים, רבים מהם חוסכים מבריטניה שנהרו אחר התשואה הגבוהה שהבנקים הציעו.

ארה"ב - לא רק הבנקאים לקחו את הכסף

גם בארה"ב היתה שכבה של בני אדם שמצאו את עצמם עם ערימה של כסף בחדר סגור, ולא היססו לרגע אם לקחת אותו. אלה הבנקאים וכל מערכת שוק ההון, או במלים אחרות - וול סטריט. הגאונים בבנקים להשקעות גילו שהם יכולים לקחת כל זרם תשלומים עתידי, גם אם הוא לא מובטח, לארוז אותו בתוך איגרות חוב - ולמכור אותו למישהו.

את רוב הזרמים האלה הם ייצרו בשוק הדיור, שכמובן עלה כל הזמן: מוכרים משכנתא (גם למישהו שלא יכול לשרת אותה), אורזים אותה בסל של משכנתאות אחרות, יוצרים בעזרת כמה נוסחאות מתמטיות שאף אחד לא מבין איגרת חוב בדירוג AAA, ומוכרים את הכל למשקיעים מכל העולם. בדרך, כמובן, גוזרים עמלות, שמייצרות משכורות ובונוסים של מיליוני דולרים לשנה לכל בנקאי מהשורה.

כאשר הבלוף התגלה החל שוק הנדל"ן לצנוח, הציבור היה צריך לחלץ את הבנקים שעמדו בפני פשיטת רגל, והכלכלה נכנסה למיתון עמוק. כיום, שלוש שנים מאוחר יותר, עומדים אלפי אמריקאים בכיכרות סביב וול סטריט, זועקים שהבנקאים גנבו להם את הכסף, ואפילו מקבלים תמיכה מחלקים נרחבים של האקדמיה, הממשל והממסד.

הבנקאים הם לא היחידים באמריקה שלקחו את הכסף. לואיס מדווח על סיור שערך בקרב ערים ומחוזות שהגיעו לסף פשיטת רגל במדינת קליפורניה, ובו התברר שהשוטרים, הסוהרים ומכבי האש לקחו את הקופה.

מכיוון שלעיריות היה קל לגייס כסף בשוק איגרות החוב, ומכיוון שהציבור האמריקאי גילה כבוד והערכה לאנשים המספקים את הביטחון האישי שלו, השכילו הוועדים שלהם לקבל תנאי שכר והטבות פנסיוניות מעבר למה שרבות מהעיריות יכולות לשלם - גם אם הן מפסיקות לספק את כל שאר השירותים.

כרגיל, הפוליטיקה שיחקה תפקיד. כמעט תמיד, ראש העיר שחתם על הסכמי השכר המפליגים ידע שהוא לא יהיה על כיסאו כשחוסר האיזון בין ההכנסות מארנונה להתחייבויות הפנסיוניות של העובדים ייחשף ויתפוצץ.

עניין של נורמות

האם זהו גורל שמוכתב מראש? האם בני אדם הניצבים בפני ערימה של כסף שאינה שלהם, ולא ייענשו אם יקחו אותה, תמיד יעשו זאת?

באקדמיה יש החושבים שכן. על פי הגישה האבולוציונית, החלק הקדום של המוח האנושי אינו שונה מזה של חיות. מכיוון שבעלי החיים נמצאו במשך מאות מיליוני שנים במצב של מחסור תמידי במזון, היצר היסודי של החיות ושל בני האדם הוא לקחת כמה שרק אפשר, ללא קשר לצורך האמיתי.

בלי סולידריות ובלי "צדק חברתי", בני אדם תמיד ייקחו עוד כסף אם לא ישלמו על כך מחיר כלשהו. רק כשיש תרבות, נורמות חברתיות ומערכות בקרה וענישה, החלק המאוחר והחושב של המוח האנושי גובר על החלק הקדום והבסיסי.

המזל של ישראל

ומה עם ישראל? בשנים האחרונות נחסך מישראל משבר כלכלי כבד, אבל זה לא אומר שלא היו כאן תופעות דומות בעבר, ושאין כאן את היסודות לתופעות כאלה בעתיד. לאחר קום המדינה היה השלטון אוליגופול ריכוזי לכל דבר: כל ההחלטות התקבלו על ידי קבוצה קטנה של מקורבים, ומי שהיה קרוב לצלחת זכה לרמת חיים גבוהה, תפקידים בכירים וכבוד ציבורי.

זה נמשך עם חברים באגד ודן, בחלקים של הממסד הצבאי-ביטחוני ובאוליגרכיה הפיננסית הוותיקה. וגם כיום, בדיוק כמו עובדי הציבור ביוון והשוטרים בארה"ב, יש במגזר הציבורי ובקרב החברות הממשלתיות שורה ארוכה של גופים שעובדיהם נהנים מתנאים מופלגים שהושגו בלחץ של ועדים חזקים.

ההוכחה פורסמה בשבוע שעבר, בדו"ח השכר בסקטור הציבורי: על שכר של 100 אלף שקל בחודש לרופא בכיר אפשר להתווכח, אבל לא על שכר של 70 אלף שקל לפועל נמל. המדינה עומדת בהתחייבויות שניתנו כחוק, אבל הן ללא ספק באות על חשבון מאות אלפי עובדי ציבור שזוכים בקושי לשכר מינימום, ועל חשבון הציבור כולו, שמקבל שירותים ברמה נמוכה ובמחיר גבוה.

במגזר הפרטי יש לישראל "וול סטריט" משלה: קבוצה של פיננסיירים וטייקונים שיושבת בחושך על יד הערימה של כספי החסכונות של הציבור ולוקחת אותה לעצמה. בדיוק כמו הבנקאים בוול סטריט, קבוצה מצומצמת זו של אנשים ניצלה במשך שנים קשרים עם השלטון, העסקת פקידים בכירים והפעלת לחץ על המחוקקים כדי להטות את החוקים לטובתם וכדי להרדים ולסרס את מנגנוני הרגולציה. אף אחד - רשות ניירות ערך, הפיקוח על שוק ההון והביטוח והרשות להגבלים עסקיים - לא ניסה לעצור להם את המוסיקה.

הטייקונים, עם מועדון של שכירים, פקידים לשעבר, עורכי דין, רואי חשבון, מנכ"לים ודירקטורים מטעמם, התעשרו ונהפכו תוך פחות מ-15 שנים לאליטת ההון של המדינה. כמו במקרה של המונופלים הציבוריים, מי ששילם את החשבון הוא שוב הציבור, דרך מחירים גבוהים למוצרים שהטייקונים מוכרים ודרך תשואות נמוכות על ההשקעות הפיננסיות שלו. את הסלוגן המרכזי של אנשי מחאת וול סטריט, "אנחנו שאר ה-99%", יכול הרוב המוחלט של תושבי ישראל לאמץ ללא שום שינוי.

למזלנו, ישראל לא הגיעה למשבר כמו ביוון, אירלנד, איסלנד או אפילו ארה"ב, אבל זה לא כי אנחנו גאונים או אחראיים. בחלק מהמקרים שמרנו על שפיות: נראה שהבקרה התקציבית הציבורית בישראל טובה יותר מביוון. בחלק אחר מהמקרים היה לנו את המזל של אלה שמשתרכים מאחור. אפשר להניח שאם משבר הסאבפריים והנדל"ן היה מתרחש שלוש שנים מאוחר יותר, הבנקאים שלנו כבר היו לומדים איך קונים וסוחרים בשוק נגזרי המשכנתאות העולמי, והיו נופלים יחד איתו.

אפילו בועת הנדל"ן הנוכחית בישראל היא סוג של מזל: מכיוון שהיא הגיעה רק אחרי בועות הנדל"ן בארה"ב, אירלנד וספרד, זיהה הנגיד סטנלי פישר את הסכנה ופעל להוציא ממנה אוויר מבעוד מועד, לפני שהיא תאבד שליטה ותתפוצץ ברעש גדול. אלא שעל מזל אי אפשר לסמוך או לבסס מדיניות לאומית.

השיעור מניתוח המשברים של מדינות אחרות, ושל התנהגותם של בני אדם כאשר שמים אותם בחדר חשוך על ידי כסף שאינו שלהם, הוא שציבור של רבים תמיד משלם את החשבון על החגיגה של המעטים. הדרך היחידה למזער את התשלום, את המשברים הכלכליים ואת הפערים החברתיים שהוא יוצר, היא לזהות את החדרים החשוכים האלה, להדליק את האור - ולהוציא משם את הכסף.