ועדת הריכוזיות: מסקנות וממצאים חמורים, המלצות חלשות

בדו"ח הוועדה המלצות רבות, אבל את רובן אפשר לסכם במשפט הבא: ניסיון להחזיר לציבור החוסכים והמשקיעים קצת יותר שליטה על הונו, שמופקד כיום אצל מספר מצומצם של אנשים העושים בו כבשלהם

>> זמן קצר לאחר פרסום ההמלצות הראשוניות של הוועדה להגברת התחרותיות במשק, בראשות חיים שני, נשאל אחד הבנקאים הבכירים בישראל לדעתו על ההמלצות. "ההמלצות בסדר בסך הכל. זה טוב שלא יהיו כאן גורמים חזקים מדי", אמר האיש. הופתעתי - הבנקאי הרי התנגד אפילו לבדוק את הנושא כשהוקמה הוועדה לפני שנה. מה קרה שהוא שינה את דעתו? "חששתי שהוועדה תחזיר אותנו לסוציאליזם", אמר הבנקאי.

עיון מדוקדק בטיוטה המלאה של מסקנות הוועדה, שפורסמה בערב החג, מלמד כי גם חברי הוועדה חששו שמא יואשמו בפגיעה בשוק החופשי, ולכן הם מתייחסים בחלק מהניסוחים לחשיבות העיקרון הקפיטליסטי הזה. אבל ככל שמתעמקים בדו"ח מבינים שהחשש הגדול יותר של כותביו הוא בדיוק הפוך. מתיאור הסכנות הרבות הכרוכות בריכוזיות המשק הישראלי נראה כי בשיטה הישראלית, שאיפשרה לפירמידות ההון לצמוח לכדי אימפריות כוח מפחידות, טמונות סכנות גדולות, שמאיימות לא רק על הציבור והמשק אלא על השיטה כולה.

בשיטה הנוכחית קיימים מנגנוני השמדה עצמיים שעלולים לחסל את שוק ההון והמערכת הפיננסית בישראל - מינוף יתר, ניגודי אינטרסים, נטילת סיכונים מופרזת על חשבון הציבור, ניצול ועושק של משקיעים מקרב הציבור, ריכוז מוגזם של אשראי בנקאי וחוץ-בנקאי למספר מועט של אנשים - וכל אלה מייצרים סיכון מערכתי כולל למשק. לא פחות.

האיום: קריסת המודל הנוכחי

האיום הגדול הנשקף מהדו"ח הוא לא חזרה לשיטה סוציאליסטית, אלא קריסה של המודל הנוכחי. תהיה זו טעות לקרוא לו קפיטליסטי, כי המושג קפיטליסטי מיוחס לשימוש של בעלי הון בהונם שלהם. כאן החשש הוא לשימוש שעושים בעלי שליטה בפירמידות לא בהון שלהם, אלא בהון של הציבור הישראלי. יש לוועדה המלצות רבות בתחומים רבים, אבל את רובן אפשר לסכם במשפט הבא: ניסיון להחזיר לציבור החוסכים והמשקיעים קצת יותר שליטה על הונו, שמופקד כיום אצל מספר מצומצם של אנשים העושים בו כבשלהם.

שפע הסכנות שעליהן מצביעים כותבי הדו"ח עומד בסתירה מסוימת להמלצות המאופקות. למעשה, אם הוועדה היתה מקפידה לנסח המלצות שנותנות מענה מדויק לסכנות שהיא עצמה מגדירה, סביר להניח שההמלצות היו הרבה יותר קשות וגורפות. אבל נראה שבמקום לשרטט את מפת המבנה העתידי של שוק ההון העדיפה הוועדה להציב תמרורים, מכשולים קטנים ומסלולים שאמורים לנווט את הפירמידות הללו - ואת המשק כולו - לחוף מבטחים שבו הסכנות מועטות יותר, תוך הגברת האחריות המוטלת על גורמי אכיפה כמו בנק ישראל, רשות ני"ע, משרד האוצר והגופים המוסדיים המנהלים את חסכונות הציבור.

בנק ישראל, המופקד על היציבות הפיננסית במערכת הבנקאות ובמשק בכלל (תוצאה מתבקשת מהמשבר הגלובלי של 2008, שהבהיר שבנקים מרכזיים נאלצים לחלץ גם גופים לא בנקאיים בשל החשש מאפקט ההדבקה), הוא זה שניסח את הסכנות העיקריות הנובעות מקיומן של הפירמידות העסקיות. נקודת המוצא שלו היא שגודלן היחסי של הפירמידות כלוות בבנקים ובשוק ההון הוא גורם מפתח, שיכולות להיות לו השלכות מערכתיות מרחיקות לכת במקרה של זעזועים אקסוגניים (שמקורם חיצוני).

בעידן הגלובליזציה, מספר הגורמים האקסוגניים נמצא בעלייה מתמדת. זה יכול להיות האביב הערבי, החורף היווני, הכפור האירופי או השקיעה האמריקאית. רק תבחרו. כבר בפתח הדיון שמים כותבי הדו"ח על השולחן את המסקנה הנחרצת שישראל היא הריכוזית ביותר מבין כל מדינות OECD. אבל גם בלי גורמים חיצוניים ובלי השוואות עם מדינות אחרות, ברור שקיומן של הפירמידות כאן מסוכן למשק ולחוסכים ויוצר הרבה מאוד בעיות.

חשיפת יתר לזעזועים וסיכון מוסרי

שורש כל הרע, לפי הטענה הבסיסית כנגד הפירמידות, הוא הפער בין שיעור ההחזקה של הפירמידה בשליטה בחברות לבין שיעור ההחזקה ההוני שלה. במלים אחרות, קבוצה עסקית מצליחה להשיג שליטה בחברות שבהן רוב המניות כלל אינן שלה אלא של הציבור. מדוע זה מסוכן? כי קבלת ההחלטות נעשית על ידי אנשים שמסכנים מעט מאוד מהונם האישי, ולכן מועדים לקבל החלטות מסוכנות יותר. או בלשון הוועדה: "למבנים פירמידליים נטייה גבוהה יותר להיקלע למשברים. מקורה של חשיפת היתר של הפירמידות לזעזועים שליליים הוא בהקצאת מקורות שעלולה להיות לא יעילה, בשל העדפת פרויקטים שעלולה להיות כזו שממקסמת את רווחיהם של בעלי השליטה ולא של בעלי המניות ובשל הסיכון המוסרי, הן ברמת הקבוצה והן ברמת המשק - סיכון הגובר ככל שהפער בין אחוז השליטה לבין אחוז הבעלות, המאפיין העיקרי של המבנים הפירמידליים, גדל".

הוועדה קובעת גם שכדאיות הניצול, קרי התחלקות מלאה של בעלי השליטה בהפסדים כנגד התחלקות חלקית בלבד ברווחים עם שאר בעלי המניות, גדלה. בהקשר זה מציינת הוועדה כי במבנים פירמידליים קיימת גם שאיבת מקורות של החברות המסונפות על ידי בעלי השליטה. משמע, בעלי שליטה חולבים את החברות שבפירמידה ומחלישים אותן, וגם כשהם מקצים להן הון, ההקצאה לא יעילה (הזרמה לחברות כושלות או לפרויקטים מסוכנים).

המורכבות והגודל של הקבוצות הפירמידליות גורמים לכך שנטייתן המוגברת להיקלע למשברים הופכת אותן לגורם המגביר את הסיכון המערכתי. כלומר, החשש הוא שתסבוכת של פירמידה אחת עלולה להשליך על מערכות רבות נוספות. ראינו הדגמה צנועה לכך במשבר שכמעט שהביא לקריסתה של אפריקה ישראל - ובמשק הישראלי יש כמה פירמידות משמעותיות יותר מאפריקה ישראל.

הסיכון המערכתי נובע מכך שהפירמידות הללו ממונפות להחריד, הן באשראי בנקאי והן בשוק ההון. על פי הדו"ח, בסוף יוני 2011 חמש קבוצות הלווים הגדולות בשוק האג"ח היו אחראיות להנפקת 42% ממלאי האג"ח והחזיקו בחוב של כ-90 מיליארד שקל. הלווה הגדול ביותר הוא איי.די.בי שבשליטת נוחי דנקנר, עם יתרת חוב של כ-33 מיליארד שקל. "ברור שכשל של לווה בסדר גודל כזה עלול לזעזע את שוק האג"ח ולהביא להתייבשותו לפחות לפרק זמן, כפי שאירע במשבר של 2008", כותבת הוועדה.

מועדון הדירקטורים

ניכר בחברי הוועדה שעשו מאמצים עילאיים להתייחס לעובדות, מספרים ונתונים ולהתחמק מהתייחסויות אישיות, אבל יש המלצה אחת שבה לא ניתן להתעלם מההיבט האישי, והיא זו הנוגעת לדירקטורים המכהנים בו בזמן בפירמידות הגדולות ובבנקים ובחברות הביטוח. מתברר שיש רבים כאלה. הרבה מאוד דירקטורים יושבים בוועדות שמחליטות למי לתת אשראי וכמה, ובמקביל בחברות הנמנות עם הקבוצות שמקבלות את האשראי. זהו אותו מועדון מצומצם שנהנה מתחלואי השיטה הבעייתית הזאת, יושב בצומתי הכרעה כלכליים ומנתב את האשראי כשעננה גדולה של ניגודי אינטרסים מרחפת מעליו.

"הכל אישי", אמר דון קורליאונה בסרט "הסנדק", וגם במשק הישראלי יש חשש גדול שמא קבלת ההחלטות בתחום האשראי מבוססת במידה רבה על קשרים ועניינים אישיים. כאן יכולה היתה הוועדה ללכת רחוק יותר ולקבוע המלצות חד-משמעיות, שהיו מחסלות את התופעה הזאת מיידית וללא תקופת מעבר.

 נ.ב.

כדרכן של ועדות, לצד הטיפול בכשלים מהותיים ומיידיים הן משאירות באוויר נושאים לדיוני המשך (הן ועדת טרכטנברג והן ועדת שני עשו זאת). אחד מהם הוא ההצעה להחמיר את המגבלות על הגופים המוסדיים בבואם לממן את התאגידים הגדולים במשק, בדומה למגבלות המוטלות על הבנקים. עושה רושם שהמשקיעים המוסדיים משוועים להוראה שכזו, שתסיר מעליהם במידה רבה את האחריות ואת מערכת הלחצים שמאפשרת להם לממן כיום את הפירמידות בלי חשבון.

הבנקים כבר למדו להשתמש בהוראות המפקח כדי לנפנף לקוחות, והגיע הזמן שגם לגופים המוסדיים יהיו יותר כלים להדוף לחצים של בעלי חוב ובעלי שליטה גדולים, שתיאבון האשראי שלהם אינו יודע שובע. היינו רוצים לחשוב שהמוסדיים יעשו זאת גם ללא ארגז כלים שהרגולטור מפקיד בידיהם, אבל המציאות מוכיחה שזו תקוות שווא במועדון הקטן, הריכוזי והציני של שוק ההון הישראלי.