ניתוח "כלכליסט": לא בטוח שצנע יחזיר לנתניהו את הצבע לצמיחה

הרמזים העמומים שדלפו לאחרונה מלשכות ראש הממשלה ושר האוצר הפכו בימים האחרונים לאמירות מפורשות ומבהילות שעיקרן: חשבתם שעכשיו קשה, חכו ותראו מה אנחנו עומדים להפיל לכם על הראש בסוף החודש הבא. גל הגזירות הנוכחי התמקד כולו בצד המסים, וטיפל בקיצוץ בהוצאות הממשלה רק בשוליים. הגל הבא, זה שהממשלה צפויה לאשר כמה ימים לפני החגים, ייגע גם ייגע בצד ההוצאות ויעלה על המפה מושג חדש־ישן - צנע.

הטיפול בצד ההוצאות בתקציב קשה יותר מהטיפול בצד ההכנסות, משום שהחוק אוסר על הממשלה לחרוג מסך ההוצאות שהיא אישרה. כך, כנגד כל הוצאה לא מתוכננת שנוצרת במהלך השנה חייבת הממשלה לקצץ בסעיף הוצאות אחר. אמנם תקרת ההוצאות בתקציב גדלה מדי שנה, אך רק בשיעור צנוע ובהתאם לכלל ברור שהגדירה הממשלה זמן רב מראש.

הדילמה של נתניהו

עד לפני שנתיים הועלתה תקרת ההוצאות מדי שנה בשיעור של 1.7%, בהתאם לשינוי הרב־שנתי באוכלוסייה. במאי 2010 אישרה הכנסת את הצעת שר האוצר יובל שטייניץ לקבוע כלל תקציבי חדש, מרחיב מעט יותר, שמאפשר להגדיל מדי שנה את מסגרת ההוצאות בהתאם לביצועי המשק בשנים הקודמות. השילוב של הגדלת תקציב 2013 על פי הכלל התקציבי החדש, בשילוב עם ההתחייבויות הלא מתוכננות שאישרה הממשלה השנה - דוגמת יישום חלק מהמלצות ועדת טרכטנברג והסכמי השכר עם הרופאים - מחייב ככל הנראה קיצוץ של כ־10 מיליארד שקל בתקציב השנה הבאה.

הדילמה שניצבת כעת בפני ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר שלו היא זו שבה התחבטו עד לא מזמן מקבלי ההחלטות בגוש היורו: צנע או צמיחה. כלומר, האם לצמצם את ההוצאות הציבוריות במטרה להקטין את היקף החובות, או להתעלם באופן זמני מבעיית החוב כדי לעודד את הפעילות במשק. ההתלבטות לא תהיה אם לבצע מהלכי צנע ולהקטין את הוצאות הממשלה - כפי שנעשה למשל בבריטניה, אלא האם להשאיר את מסגרת ההוצאות ללא שינוי או להרחיב אותה באופן זמני.

במהלך השבועות הקרובים יכול האוצר להציע לעקוף זמנית את הכלל התקציבי החדש, ולהגדיל את מסגרת ההוצאות של הממשלה ב־2013 מעבר למה שנקבע. לא מדובר בהצעה יוצאת דופן, שכן רק לפני שנתיים ביצע מהלך דומה. ב־2009 ו־2010 הוגדל התקציב ב־1.7% בכל אחת מהשנים, כשבמקביל ניתנה בכל אחת משנתיים אלה הגדלה חד־פעמית נוספת לתקציב בהיקף של 1.35%. מהלך כזה יאפשר לממשלה לבצע קיצוץ קטן יותר מזה שנדרש ממנה כעת. את הגדלת הגירעון שתנבע ממנו תוכל הממשלה לאזן באמצעות מהלך בתחום המסים, דוגמת ביטול חלק מפטורי המס הקיימים.

אלא שנתניהו ושטייניץ כבר הבהירו כמה פעמים שהם פועלים בשם האחריות הכלכלית. אותה אחריות שמכתיבים להם פקידים בקרן המטבע הבינלאומית בוושינגטון ובסניפים האזוריים של חברות דירוג האשראי בלונדון. סביר מאוד להניח שהדרך שבה הם יבחרו תהיה זו של היצמדות לכלל התקציבי, שתחייב את הממשלה לבצע קיצוץ עמוק בתקציבה.

כאשר תתפרסם רשימת הגזירות הנוספות של האוצר יתברר לכולנו שהים התיכון הרבה פחות גדול ממה שחשבנו, ושהמרחק בינינו לבין יוון, ספרד ואיטליה התקצר מאוד, וגם ישראל צועדת בבטחה לעבר מדיניות צנע. השאלה המתבקשת היא האם בכלל צנע הוא הפתרון הנכון.

לונדון רחוקה מהיעד

הדוגמה הבריטית ליישום מדיניות צנע - תוכנית הקיצוצים הגדולה ביותר שהונהגה במדינה מאז מלחמת העולם השנייה - עשויה לעורר כמה תהיות בנוגע ליעילותה של שיטה זו.

הקואליציה הלא־טבעית של השמרנים והליברל־דמוקרטים החלה לפעול במאי 2010, בעיצומו של משבר כלכלי קשה שהתאפיין בזינוק חד באבטלה, בהוצאה ממשלתית עצומה על חילוץ הסקטור הפיננסי ובעתיד לוט בערפל. לראייתם של ראש הממשלה דיוויד קמרון ואנשיו, הדרך היחידה להוצאת הממלכה מהמשבר היתה לקצץ, והרבה. ואכן, באוקטובר 2010 הכריז שר האוצר ג'ורג' אוסבורן על תוכנית הצנע. המטרה היתה להעלים את הגירעון ולעודד צמיחה באמצעות יצירת מקומות עבודה וצמצום הבירוקרטיה.

הגזירות של אוסבורן היו כואבות, אך לדבריו, נחוצות. כחצי מיליון משרות בסקטור הציבורי נעלמו, הוכרז על קיצוץ של 19% במשרדי הממשלה על פני ארבע שנים, תקציב המשטרה נחתך ב־4% בכל שנה ו־7 מיליארד ליש"ט נוספים קוצצו מתקציבי הרווחה. בסך הכל, דובר על קיצוץ כולל של כ־113 מיליארד ליש"ט. לפי התוכנית הזו, הגירעון - שעמד על 11.5% מהתמ"ג ב־2009 - היה אמור להיעלם עד שנת 2015, בעיתוי נוח לקראת הבחירות הבאות.

אלא שהניסיון של השנה וחצי האחרונות בבריטניה מעמיד בספק את תוכניותיהם של קמרון ואוסבורן. לבריטים התבהר עם הזמן שהעשירונים העליונים, שלא נזקקים לשירותי הרווחה, לא סובלים מהקיצוצים. להפך, בתקציב המדינה האחרון החליט אוסבורן להוריד את מס ההכנסה לאלה המרוויחים 150 אלף ליש"ט בשנה, כך שלא ישלמו מס הכנסה בגובה של 50% על הכנסותיהם מעבר לסכום הזה. העשירונים התחתונים, לעומת זאת, סבלו מקיצוצים בדיור הציבורי, בבריאות ובחינוך.

בצעד נפרד החליטה ממשלת קמרון להעלות את שכר הלימוד לסטודנטים המקומיים באוניברסיטאות לרמה מרבית של 9,000 ליש"ט בשנה, צעד שהביא לצניחה של 10% במספר הנרשמים לשנה האקדמית הבאה בהשוואה לשנה שעברה.

לא הכינו חלופה

גרוע מכל זאת, בריטניה של תקופת הצנע אינה כלכלה חזקה יותר. התמ"ג שלה נמוך כיום ב־1% בהשוואה ליום כניסתו לתפקיד של קמרון, ונתוני הרבעון השני של 2012 הצביעו על על התכווצות של 0.7% בצמיחה בהשוואה לרבעון הקודם. נתוני האבטלה אינם מעודדים יותר: שיעור האבטלה בבריטניה עומד על 8.1%, לעומת 7.8% במאי 2010.

"יש לנו בערך שנתיים של ניסיון עם צנע, ונראה שמדיניות כזו כן מכווצת את הכלכלה", סיכם הכלכלן זוכה פרס נובל פרופ' פול קרוגמן בראיון ל־BBC. "המחשבה שצנע ייצור ביטחון עסקי ויוביל להתרחבות ולא להתכווצות הוכחה כשגויה בכל רחבי אירופה".

לדברי קרוגמן, מדיניות צנע בעת משבר אינה עובדת גם במונחים פיסקאליים, כיוון שהיא פוגעת בפוטנציאל הכלכלי של המדינה לטווח ארוך. קיצוץ ברשת הביטחון עלול ליצור שכבה של אוכלוסייה שתיכנס למעגל קסמים של עוני. "זה כמו רופאים בימי הביניים, שחשבו שאפשר לטפל בחולה על ידי הקזת דם. כמובן שמצבו של החולה נעשה יותר גרוע, אז הם אמרו: 'בואו נקיז את דמו עוד יותר'", הוא אומר.

בינתיים, הממשלה בלונדון ממשיכה בשלה ולא מתכוונת לעשות סיבוב פרסה. שר האוצר אוסבורן כבר אמר שמבחינתו "אין תוכנית ב'". ראש הממשלה קמרון אף העריך לפני כשבועיים שתקופת הצנע בבריטניה עשויה להימשך עשור, ולא חמש שנים, כפי שתכננו בהתחלה. "אינני מכחיש לרגע שהמצב יותר קשה ממה שצפו", הוא אומר. "נראה שהנזק שנעשה על ידי הבנקים בשנים הרעות, החוב של משקי הבית, היקף החוב הממשלתי והיקף מודל הצמיחה היו בלתי מאוזנים". קמרון משוכנע שהציבור הבריטי איתו ומאמין בחזון של בריטניה שבה עבודה קשה מתוגמלת כראוי. תקוותו תיבחן מחדש בעתיד.