מדינה בלי בעיות מחפשת פתרון

1. להקים תעשייה יש מאין הסיפור הבא הוא כמעט בלתי נתפס, ודאי שלא במונחים ישראליים: מדינה שיש לה הכל — אוצרות טבע, כ־900 מיליארד דולר בקרן שמבטיחה את יציבותה הפיננסית, מערכת רווחה מפנקת עם הטבות סוציאליות שצריכות להתחלק בסך הכל בין 5.2 מיליון איש, ושיעורי אבטלה מהנמוכים בעולם — אבל במקום להתרווח לאחור בנחת היא מחפשת, כמעט אחוזת אובססיה, את מנוע הצמיחה הבא.
ליתר דיוק, הנורבגים יודעים מה הם רוצים שיהיה מנוע הצמיחה הבא: הם רוצים תעשיית חדשנות חזקה ורחבת היקף, שתמשוך אותם קדימה. כבר שנתיים־שלוש שהם פועלים בכל הכוח כדי לגרום לזה לקרות.
זה סיפור נדיר על תכנון לטווח ארוך, 20 שנה קדימה, ומקרה מבחן מרתק: לא בכל יום מדינה מחליטה לבנות תעשייה מאפס. אבל זה גם סיפור עם הרבה קווים מקבילים לכלכלה הישראלית, על מה שיכולנו להיות, ועל מה שהיינו רוצים להיות.
מזח ברובע Aker Brygge באוסלו, שאירח את שבוע החדשנות. יזמים מכל העולם הגיעו כדי ללמד את הנורבגים איך בונים תעשייה טכנולוגית . צילום: שאטרסטוק 2. מה לומדים מבעלות על מפל מים? זאת הפעם השלישית במאה השנים האחרונות שבה נורבגיה ניצבת בפני שינוי כיוון ויצירת תעשייה חדשה. אלא שבפעמיים הקודמות זה קרה לה במקרה, אחרי שהנורבגים פשוט שיחקו נכון עם הקלפים.
ב־1910 ניסו יזמים פרטיים לקנות מנורבגיה את מפלי המים שלה, תמורת הבטחה לייצור חשמל בכל המדינה. הנורבגים התקשו להבין מה הקשר בין מים לחשמל, אבל גם התקשו לסרב להצעה המפתה. האינסטינקט הראשוני של הממשלה היה שאם מדובר במשהו עם פוטנציאל כה גדול, רצוי לשמור אותו קרוב לחזה. לכן במקום למכור את המפלים החכירו אותם הנורבגים במשטר של רישיונות. הצעד התברר כמוצלח, הכניס מטבע זר למדינה, סייע לה להתייצב כלכלית במלחמת העולם השנייה ומשפיע על המציאות עד היום, כשיותר מ־90% מאספקת החשמל במדינה מבוססת על אנרגיה הידרואלקטרית.
ב־1970 זה קרה שוב. חברה אמריקאית גילתה את מצבור הנפט הראשון לחופי נורבגיה, והממשלה נדרשה להתאים את עצמה למציאות החדשה. היו לא מעט מהמורות בדרך, יזמים זרים איימו לצאת מהמדינה, אבל הנורבגים, שניסיונם לימד אותם לא לוותר על פוטנציאל מאגרי האנרגיה שלהם, הקימו חברות ממשלתיות לחיפוש ולקידוח נפט וגז. לימים נהפכו החברות הללו למונופול אימתני אחד — החברה הממשלתית "סטטאויל", שכיום כבר נסחרת לפי שווי של כ־53 מיליארד דולר — אבל העיקרון המנחה מסיפור מפלי המים לא השתנה: משטר של רישיונות לשימוש במשאבי טבע, עם רגולציה חזקה ומיסוי גבוה של 78%.
יורש העצר הנסיך הוקון (נשען על השולחן) ואשתו בפתיחת שבוע החדשנות. כל משרדי הממשלה מעורבים באירוע . צילום: זאב ינאי 3. צרות של עשירים: יותר מדי כסף נורבגיה נהפכה ליצואנית הגז והנפט השלישית בגודלה בעולם, אבל חלפו שני עשורים עד שכמויות הכסף שהתחילו לזרום גרמו לה להבין שצריך לעשות איתו משהו כדי שיוכל לשרת גם את הדורות הבאים. כך נולדה "קרן העושר" הנורבגית, כמאגר כלכלי ארוך טווח: ההכנסות מגז ונפט זורמות פנימה בקצב, אבל הדרך שלהן החוצה קשה הרבה יותר ונעשית במשורה.
הנורבגים הכפיפו את הקרן לעקרונות נוקשים שמגבילים את השימוש בכספיה, והעקרונות הללו נשמרו כמעט ללא שינוי כבר 20 שנה, מאז 1996. הקרן, שמתנהלת כיחידה עצמאית בבנק המרכזי וכפופה לפיקוח הפרלמנט, מעבירה 4% בלבד מהכנסותיה בכל שנה לשימוש בתקציב השוטף. כל היתר מצטבר והולך, והגיע בספטמבר האחרון לסכום האסטרונומי של 882 מיליארד דולר — כפול מהתמ"ג של נורבגיה.
כספי הקרן מושקעים בפיזור רחב, כשכיום היא מחזיקה בכ־2% מכלל המניות הרשומות באירופה, וביותר מ־1% מהמניות בעולם. גם ההערכות השמרניות ביותר גורסות שהנורבגים יכולים להמשיך להסתמך עליה ב־20–30 השנים הבאות, גם אם מחירי הנפט והגז יישארו נמוכים יחסית.
אז מה הבעיה? למה הנורבגים מוטרדים? מתברר שאם יש נושא שיכול לעורר מחאה חברתית במדינה הרי שהוא השאלה עד מתי להמשיך לדבוק בכללי ההוצאה הנוקשים של קרן העושר. "יש להם 880 מיליארד דולר וכאב ראש אחד גדול", היתה כותרת הכתבה שפורסמה בחודש שעבר ב"אקונומיסט". ומקורות בקרן ניסחו את כאב הראש כך: "קשה מאוד להחזיק בסכום גדול של כסף ולהמשיך להדק את החגורה".
אסדת קידוח נפט נורבגית. ירידת מחירי הנפט והגז מסמנת מבחינתם את סופו של עידן השגשוג האנרגטי, והנורבגים לא בנויים לחוסר ודאות . צילום: שאטרסטוק גם מדיניות ניהול הסיכונים של הקרן מעוררת שיח בנורבגיה, ויש קולות ששואלים אם נכון להמשיך בהשקעות שמרניות יחסית, שמניבות תשואות סבירות אך לא פנומנליות, ואם לדבוק בקוד האתי הקפדני, שאינו מאפשר להשקיע בחברות מסוימות גם אם התשואה שלהן פנטסטית. קרן העושר, למשל, אינה יכולה להשקיע בחברות מתעשיית הנשק או בכאלה ששמן נקשר בהפרת זכויות אדם. בהקשר הישראלי, הקרן אינה משקיעה בחברות שמעורבות בעסקים שנויים במחלוקת באזורי סכסוך או מלחמה. לכן הקרן, שהשקיעה כמעט 3 מיליארד דולר בחברות ישראליות כמו טבע ובנק דיסקונט, יצאה מההשקעה בחברות ישראליות אחרות כמו אלביט מערכות ודניה סיבוס, בשל פעילותן מעבר לקו הירוק.
השיח הזה לא מתעורר בחלל ריק. הנורבגים מסתכלים קדימה והם לא אופטימיים. ירידת מחירי הנפט והגז מסמנת מבחינתם את סופו של עידן השגשוג האנרגטי. שיעורי האבטלה עדיין נמוכים במיוחד, פחות מ־4%, אבל בשנתיים האחרונות איבדו את עבודתם כ־10% מקרב 300 אלף המועסקים בתעשיית הנפט והגז. והנורבגים לא בנויים לחוסר ודאות.
תוסיפו לזה עלייה בלתי נשלטת במחירי הדיור, ואת הצורך להמשיך לסבסד מדיניות רווחה רחבה במיוחד, שכוללת בין היתר שעות עבודה שפויות, דמי אבטלה נדיבים וחופשת לידה של 49 שבועות בשכר מלא — ותקבלו את "כאב הראש" שעליו דיבר ה"אקונומיסט". מצד אחד הוליד כאב הראש הזה כאלה שרוצים לקחת מהקרן יותר כאן ועכשיו, ומצד אחר את אלה שכבר מחפשים את הנס הכלכלי הבא של נורבגיה.
הנס הזה אמור להיות תעשיית החדשנות. והמודל, לא פחות ולא יותר, הוא הסטארט־אפ ניישן הישראלי.
4. ישראלים, בואו תחדשו לנו לפני כחודש, באמצע אוקטובר, נפתח באוסלו שבוע החדשנות. אירוע הפתיחה נערך בהאנגר ברובע Aker Brygge, מרחק הליכה מהמקום שבו מעניקים את פרס נובל לשלום. זה אזור מתחדש של אוסלו, שפעם היה כר מרעה לזונות וסוחרי סמים, אך ב־15 השנה האחרונות נהפך לאזור הכי תוסס של העיר, עם אינספור מסעדות וברים על שפת המים, מול הנוף המרהיב של הפיורדים.
תחנת כוח באחד הנהרות. יותר מ־90% מאספקת החשמל במדינה מבוססת על אנרגיה הידרואלקטרית . צילום: שאטרסטוק במשך כל שבוע החדשנות נערכו שלל אירועים: הרצאות של אנשי טכנולוגיה, מפגשים בין יזמים למשקיעים, ובמות להצגת מיזמים בתחומים שונים שפוזרו בכל רחבי העיר. השבוע הזה הוא נדבך חשוב במהפכת החדשנות של נורבגיה, שאמורה להסיט את הכיוון של כלכלתה בעשורים הקרובים. יזמים מכל העולם הוזמנו והגיעו, כדי ללמד את מארחיהם איך בונים תעשייה שכמעט לא קיימת במדינתם. נציגים של כל משרדי הממשלה נתנו רוח גבית לאירוע, ואפילו יורש העצר הנורבגי, הנסיך הוקון, התייצב בו.
מי שפתחה את הכנס היתה אניה אלדן, מנהלת תוכנית החממות ברשות החדשנות הישראלית (לשעבר המדען הראשי), שנאמה במושב הפתיחה כנציגת ה"סטארט־אפ ניישן". היא סיפרה, באופן מרחיב לב, על התמיכה הממשלתית הישראלית בסטארט־אפים והכריזה: "אנחנו נותנים כסף בלי לצפות לקבל תמורה, זאת הדרך שלנו לעודד את היזמים הישראלים לקחת סיכונים, וזה עובד". אחר כך הודתה אלדן, בפני דוברי העברית, בקיומה של מציאות זוהרת קצת פחות: התקציבים קוצצו, ולמעשה מאז אוגוסט חברות ישראליות כבר לא מקבלות תמיכות וגם לא יקבלו כאלה עד תחילת 2017, כשיאושר תקציב חדש. לכן, כדי להמשיך להחזיק בתואר הנחשק של סטארט־אפ ניישן נצטרך להתאמץ קצת יותר. אבל מול הנורבגים לא נאמרה מילה על כל אלה, וגם לא על המחסור בכוח אדם מקצועי; בועת הסייבר המתנפחת; והריצה הישראלית אחר האקזיט הנכסף. לאף אחד לא היתה סיבה להרוס לנורבגים את החגיגה.
אלדן. באה ללמד את הנורבגים איך לעודד סיכונים . צילום: זאב ינאי בשנה שעברה סול זינגר, מחבר הספר "סטארט־אפ ניישן", נשא בפני הנורבגים הרצאה מאלפת על ההצלחה הישראלית, והנורבגים המעודדים מחבקים מאז בחום את הרעיון שמדינה קטנה הצליחה להיות מעצמת הייטק. הם בטוחים שגם הם יכולים, ולא מתרגשים מהנתונים שמצביעים על ירידה בהשקעות הון סיכון או מהדיבורים בעמק הסיליקון על "חורף בהייטק". שבוע החדשנות של נורבגיה הוא בועה של אופטימיות.
בשבוע הזה ישראל אינה מוזכרת בהקשר של התנחלויות או חרם, אלא אך ורק כמקור להשראה. ישראל ואסטוניה, למען האמת, אבל לכך נגיע בהמשך.
5. בעצם אנחנו אוהבים אתכם השגרירות הישראלית בנורבגיה היא בניין דו־קומתי במרכז אוסלו, שמאכלס מספר חד־ספרתי של עובדים ישראלים ועוד כמה מקומיים. הבניין הוא אחד המקומות המאובטחים במדינה, ומחוץ לשגרירות השגריר רפי שוץ מאובטח בידי השירות החשאי המקומי.
מכיוון שבאופן אבסורדי אין לישראל נספחות כלכלית באוסלו, השגרירות מנהלת גם את כל פעילות הסחר ושיתופי הפעולה העסקיים בין המדינות. והנורבגים, באופן מפתיע, דווקא מאוד רוצים לעשות עסקים עם ישראל. עד כדי כך רוצים, שבאוסלו פועלת לשכת מסחר ישראלית־נורבגית תוססת ויצירתית, המנוהלת בידי שני אנשי עסקים שאינם יהודים ושאין להם שום קשר לישראל, למעט חיבה בלתי מוסברת אליה ואמונה בפוטנציאל העסקי של יחסי הסחר בין המדינות. בשנתיים האחרונות, למשל, הם מנסים לשכנע את חברת התעופה הנורבגית וחברות אירופיות אחרות לייסד קו טיסות ישיר בין אוסלו לתל אביב — בינתיים ללא הצלחה.
הסחר ההדדי בין ישראל לנורבגיה נמצא בעלייה, אבל ממדיו עדיין צנועים: הנורבגים מוכרים לנו בעיקר דגים, בהיקף של מיליארד קרונות בשנה (כ־120 מיליון דולר). ישראל מוכרת בתמורה, בהיקף דומה, מכונות וציוד לתחבורה. וכולם מקווים שתעשיית הגז הישראלית המתהווה תניב שיתופי פעולה כלכליים הדדיים.
הפער בין התפיסה של הנורבגים את הישראלים לאופן שבו אנחנו משערים שהם תופסים אותנו הוא עניין מדהים כשלעצמו. בנורבגיה מודעים לפער התפיסתי הזה, והם מוכנים היטב לשאלה הישראלית "למה אתם שונאים אותנו?". אני מפנה את השאלה הזאת, וגם שאלות בנוגע לחרם על מוצרים ישראליים, ליותר מעשרה אנשי עסקים, יזמים ופקידי ממשל. כולם, עד האחרון שבהם, טוענים שאין שנאה כזאת. כלומר, אולי היא קיימת, אבל ממש בשוליים ובעיקר מלובה בידי העיתונות המקומית, שגם פה חשודה כשמאלנית יותר מהעם.
קרוהן־טראסט. ללמוד מישראל, אבל לא את תרבות האקזיט . צילום: זאב ינאי ישראל, מבחינת הנורבגים שפגשתי, היא בעיקר תל אביב וים ומזג אוויר מעורר קנאה. כמעט כל צעיר נורבגי שנתקלתי בו מכיר מישהו שביקר בישראל או שממש רוצה להגיע אליה או שהתנדב בה. הסכסוך הישראלי־פלסטיני עולה בשיחה רק כשהישראלים מעלים אותו. לשגריר נורבגיה בישראל יון הנסן באואר יש הסבר פשוט לכך: זה הכל בגלל הסכמי אוסלו. לא מכיוון שההסכמים לא היו ראויים בעיניו, אלא מפני שהקונצנזוס הישראלי נגדם משליך על האופן שבו הישראלים תופסים את הנורבגים. הנסן באואר אמר לי שהוא מנסה לא פעם להסביר לישראלים שנורבגיה אירחה את טקס החתימה על ההסכמים, אבל לא היא שיזמה או ניסחה אותם. "זה שלכם", הוא אומר.
אחר כך הוא צובט בלב העיתונאי שלי כשהוא מדבר על חופש העיתונות במדינתו כערך יסוד, ועל ההימנעות של פוליטיקאים מלהתערב במה שנכתב עליהם. "שגרירות נורבגיה בישראל מימנה את הטיסה שלכם לכאן, אבל אנחנו ממש לא מצפים שתכתבו משהו, ודאי שלא משהו שאתם לא מאמינים בו", הוא אומר.
6. כשטוב, אין מי שרוצה לקחת סיכון כשמגרדים קצת יותר לעומק את הפוליטיקלי קורקט הנורבגי מגלים שהמשימה הכלכלית החדשה שהם לקחו על עצמם לא כל כך פשוטה. דווקא העושר, מערכת הרווחה המרשימה ופערי השכר הנמוכים בין מנהלים לעובדים, שהמדינה כה מתגאה בהם, מקשים את הקמתה של תעשייה חדשה מאפס. בעיקר כזאת שמבוססת על יצירתיות וחדשנות כמפתח לעושר אישי. לאזרחי נורבגיה השבעים פשוט אין תמריץ גדול מספיק לקחת סיכונים.
"המשק בתעסוקה כמעט מלאה, השכר הממוצע גבוה, אפילו אין לנו ממש שכר מינימום, ובמצב כזה קשה לעודד יזמות, לגרום לאנשים שנמצאים במקום נוח לרצות להבריק", מודה בפניי אניטה קרוהן־טראסט, מנהלת רשות החדשנות הנורבגית. "אנחנו מנסים להחדיר את המוטיבציה הנדרשת באמצעות תמיכה בפרויקטים שיש בהם ערכים חברתיים כמו אנרגיה ירוקה", היא אומרת. גם קרוהן־טראסט מקדשת את הנרטיב על סיפור ההצלחה הישראלי, "אבל בלי לתת יותר מדי מקום לתרבות האקזיטים", היא מדגישה. "אנחנו צריכים לבנות תעשייה, לא למכור אותה".
כחלק מהרצון לבנות תעשייה, נערכו כבר פגישות בדרג ממשלתי בין הנורבגים לישראלים. אניה אלדן הובאה כדי להסביר איך עובדים המענקים הממשלתיים לתעשיית ההייטק. משלחת חברות נורבגיות ביקרה בארץ בארגון לשכת המסחר, ואפילו נשמעו דיבורים על הסכם מו”פ בין המדינות ופתיחה של נציגות חדשנות נורבגית בישראל, מהסוג שכבר יש לה בעולם - אך אלה טרם הבשילו לידי מעשה.
מבחינתה, ישראל היא רק אחד משני מודלים לחיקוי. השני הוא אסטוניה, שגם המדען הראשי שלה נכח בשבוע החדשנות. המוטיב של מדינות קטנות עם מהפכות גדולות חוזר גם כאן: ל־5.2 מיליון הנורבגים קל לרצות להידמות ל־8 מיליון תושבי ישראל, או ל־1.3 מיליון אסטונים, שנהנים כיום מפריסה רחבה של רשת FI־WI בכל המדינה, משלמים כמעט רק באמצעים דיגיטליים ומזוהים באמצעות תעודת זהות שמשמשת גם אמצעי תשלום — וכמעט הכל ממומן בכספים ממשלתיים.
7. פליטים יציתו את סצנת ההייטק? "האקתון הפליטים" של שבוע החדשנות הוא דוגמה לא רעה למעצמת הסטארט־אפ החברתית שעליה מדברים ברשות החדשנות הנורבגית, אבל הוא גם ממחיש את הקושי למצוא כיוון מוגדר לתעשייה החדשה, או לגרום לה להתרומם מעבר להכרזות על הגשמת מטרות חברתיות.
הממשלה הנורבגית לא נרתמת בהתלהבות לקליטת פליטים מסוריה. מהגרים פנים־אירופים שמתחברים למערכת הרווחה הם אתגר מספיק גדול לכלכלה המקומית, ולכן הנורבגים מעדיפים לשלם 1,200 דולר לכל פליט רק כדי שלא ייכנס למדינה.
גם כך, נורבגיה קולטת כעשרת אלפים מהגרים בשנה. ב־2015, כחלק מגל הפליטים הגדול ששטף את אירופה, המספר שולש ונקלטו כ־30 אלף מהגרים. מהסיבה הזאת כלל שבוע החדשנות גם תחרות שבמסגרתה הציגו עשרות יזמים פתרונות טכנולוגיה לפליטים. לשלב הגמר הגיעו שלוש אפליקציות שנועדו להקל את חייהם: רשת חברתית לתרגום סימולטני בשלל שפות, אפליקציית חבר טלפוני לנשים הרות שזקוקות לעצות והכוונה למוקדי רפואה, ויישום שמחבר בין פליטים לאזרחים לצורך מפגש לארוחת ערב.
הכוונות המעוררות השראה, המילים הגבוהות, והתכנון המוקדם בשילוב עם הנכונות לשפוך את הכסף הנדרש כדי להקים תעשייה חדשה הם בהחלט מעוררי קנאה. אבל המציאות היזמית הנורבגית זוהרת קצת פחות. חללי עבודה מפנקים, מהסוג שמושך סטארט־אפים, אמנם החלו לצוץ באוסלו, אבל עדיין מדובר בטיפה בים. יידרשו עוד שנים רבות עד שיהיה ניתן לבחון את הצלחת המהלך.
למען האמת, ספק אם ישראל יכולה באמת לשמש מודל לפיתוח סצנת הסטארט־אפים בנורבגיה. היא הרי לא נהפכה למה שהיא בזכות מיליארד וחצי שקל בשנה של מענקי מדען, וּודאי לא בזכות איזו תוכנית ממשלתית מסודרת. ההייטק הישראלי פרח חרף הקשיים שהממשלה מערימה, בעיקר בזכות רוח יזמית וחלומות פרטיים על התעשרות וכושר אלתור וצעירים מוכשרים וצמאים והרבה צרכים ביטחוניים. ישראל נהפכה לסטראט־אפ ניישן — ככל שהיא אכן כזו — מלמטה כלפי מעלה. הנורבגים רוצים להצמיח את שלהם מלמעלה, מהממשלה העשירה. פשוט זה לא יהיה.
לכן, מעבר להצהרות ולאירועים המרשימים, גם בנורבגיה מודים שהם עדיין רחוקים מאוד מיצירה של סצנת חדשנות בועטת, ושבינתיים הכלכלה הנורבגית עדיין מסתמכת ברובה על מגזר ציבורי שמן, תעשיית שירותים, דיג וגז ונפט. צרות של מדינה שבעה. מזל שיש לה עוד שני עשורים לפחות להתארגן.