טבעי שתדחיק

לא פשוטים החיים בכדור הארץ 2008. מהפכת איכות הסביבה החלה בגדול, ומאיימת להימשך הרבה יותר זמן מסתם עוד הייפ. קשה לפתוח עיתון בלי לקרוא על כך שגם ביבי מצדד במצע ירוק, להדליק טלוויזיה בלי לראות את מיקי רוזנטל או גיא מרוז רודפים אחרי עוד ערס שמזהם את מפרץ חיפה, או רדיו בלי לשמוע תחזית שלא בעונתה.

בנוסף, כל הקצוות נסגרים לאיטם, ומתברר שלורן היל תבדל"א צדקה – הכול הוא אכן הכול. ההמולה הסביבתית לא נעצרת בזירה הציבורית, אלא פורצת אל חיינו הפרטיים, מאיימת לשטוף כל חלקה טובה, ולתייגה כ"מפוקפקת סביבתית". כך עם גידולים מרוססים, עם יעדי תיירות אקזוטיים, עם המחשב. ככה אפילו עם אמא. כשהיינו קטנים סיפרה לנו על ילדים רעבים בהודו ובאפריקה בשביל שנגמור את השניצל. עכשיו מתברר שהשניצל הזה אחראי גם לרעב העולמי וגם להתחממות הגלובאלית. ממשנתו החכמה של וולקב סמיל, פרופסור ואסלב סמיל, מומחה לסביבה ולאנרגיה מאוניברסיטת מאניטובה שבקנדה, אשר מאמרו "אוכלים בשר: התפתחות, דפוסים והשלכות" עשוי להחזיק אתכם מעבר ליום אחד של טבעונות כפויה.

צמחונות תציל מעוני

אז איך יכול אוכל ליצור רעב? כל מי שגידל אי-פעם חיה בבית, יודע כמה זמן ומאמץ היא דורשת. גרועות בהרבה הן החיות לגידול, אשר צורכות המון אדמה למרעה ואוכל לפיטום. אדמה היא אם כן דבר הכרחי לתעשיית הבשר. בשביל שהפרה תהפוך לסטייק והכבש לשיפוד, הן צורכות כמויות עצומות של מזון. כ-80 אחוז (במקרה של תרנגולות) עד 96 אחוז (פרות) מהחלבונים שהן צורכות אינם הופכים לחלבונים אכילים. כך קורה שרוב האוכל שהאדם מאביס לחיות אלו חוזר בצורת צואה מזהמת. בעבר שימשו צרכי חיות כדשן, ובכך נסגר מעגל. במאה ה-21, עם 20 מיליארד טון צואה בשנה, ועם תעשיות ענק של חקלאות ובשר אשר אינן קרובות אחת לשנייה, נשאר רובה של הצואה איתנו, ומזהם בדרכו מים, אוויר ואדמה.

מילא העודפים, אבל מה על הבזבוז? כמות האוכל הנצרכת על ידי חיות לבשר הייתה יכולה להאכיל שלושה מיליארד אנשים, לו רק היו מוכנים לאכול צמחוני. כאן נכנסים הילדודס הרעבים לתמונה – האוכל המיועד לחיות גדל בחלקו הגדול בעולם השלישי, בין היתר כי אין לארץ מערבית (נאמר בלגיה) מספיק אדמות לספק את צרכיה. מכיוון שבלגיה משלמת יותר טוב מילדים עניים, לא משקיעים החקלאים, הסוחרים והתעשיות במדינה נחשלת (נאמר זימבבואה) בגידול מזון למען הצרכן המקומי, אלא עבור הבקר האירופאי. רעב, מלחמות, עוני מתגלג לרעב, מלחמות, עוני.

בינתיים, בצדו השני של העולם, הוביל השיפור ברמת החיים במהלך המאה העשרים לזינוק בצריכת הבשר. הדוגמא הבולטת מכולן היא יפן, שם עלתה צריכת הבשר השנתית משלושה קילו לאדם בשנת 1955, ל-45 קילו נכון לשנת 2000. נכון לשנת 2002, הממוצע העולמי לאכילת בשר הוא 38 קילו לאדם בשנה, אך הנטל כמובן לא מתחלק שווה בשווה – איש העולם המערבי אוכל בשר בכמות של 80 קילו בשנה, בעוד חברו השלישי אוכל רק 27.

השניצל שכולנו נוגסים ממנו

תרגום הגסטרונומיה הזו לדונמים מגלה חוסר איזון בין העולם המפותח והשלישי לא רק בכמות האוכל, אלא גם בכמות האדמה שכל אחד צורך. על פי מחקרו של פרופסור סמיל, מנצל מערבי בעל דיאטה בשרית 4,000 מטר רבוע של אדמה. סיני בשרי זקוק ל-2,000 מטר רבוע. צמחוני, לעומת זאת, מנצל 800 מטר רבוע בלבד, חמישית מחברו הבשרי. לו היה זה עוד מקרה של חוסר-איזון גלובלי, עוד היה אפשר לתרץ את זה בתהליך ההתפתחות האיטי של הצד החלש. הבעיה היחידה עם התירוץ הזה היא שאין לו לאן להתפתח – כדור הארץ אולי גדול, אבל אדמותיו סופיות, וצריך להתחלק בהן. לו הייתה כלל אוכלוסיית העולם אוכלת כמו המערבי הממוצע, היה צורך בשטח אדמה בגודל של 67 אחוז יותר מאשר כל האדמה הנתונה.

בנוסף, אם עשרה אקרים (כ-40 דונם) של אדמה פורייה מסוגלים לספק את צרכיהם של 61 אנשים על בסיס סויה, 24 על בסיס חיטה, ועשרה אנשים על בסיס תירס, רק שני אנשים יכולים לחיות על בסיס בשר עם כמות כזו של אדמה. על כך יגיב הקורא הממוצע: "אולי רק שני אנשים חיים, אבל וואלה... (תוך השפלת העיניים אל הכרס-של-אחרי-סוף-השבוע) חיים טוב!"

אך לא לעולם חוסן. כי כשהכול יגמור להתעכל, תישאר המון צואה, ומעט אדמה. ומה"שניצל" הזה כולנו נצטרך לנגוס.