35 שנים אחרי פרק הבכורה: כך "משפחת סימפסון" שיגעה את העולם
השבוע אנחנו מציינים 35 שנים בדיוק לפרק הראשון של סיטקום האנימציה "משפחת סימפסון". כמעט 800 פרקים לאחר מכן וכל שיא גינס בספר שאפשר לשבור, המשפחה הצהובה הלא-מתפקדת והפופולרית עדיין כאן איתנו. אבל איך הכול התחיל - ולמה נשיא ארה"ב שנא את בארט סימפסון? בחזרה לימים שבהם הומר, מארג', בארט, ליסה ומגי שיגעו את העולם
יום אחד ב-1987, בלוס אנג'לס השמשית, הקומיקסאי המתחיל מאט גריינינג נקרא למשרדו של המפיק זוכה האוסקר ג'יימס ל' ברוקס ("תנאים של חיבה", "הכי טוב שיש"), בכדי לדבר על יצירת קטעי אנימציה קצרים לתוכניתה של הקומיקאית הבריטית טרייסי אולמן, "The Tracey Ullman Show". ברוקס אהב את רצועת הקומיקס "Life in Hell" של גריינינג ורצה שדמויותיו יככבו בקטעים; במקום לשמוח מפריצת הדרך הקרבה, הקומיקסאי נלחץ שיאבד את זכויותיו לקומיקס שיצר, ושרבט על דף קטן בחדר ההמתנה דמויות חדשות: משפחה מוזרה ולא מתפקדת של 5 נפשות, שכולן נקראות ע"ש בני משפחתו.
כמעט 40 שנה אחרי, ההברקה הרגעית הזו שינתה לא רק את חייו של גריינינג מהקצה לקצה, אלא את העולם כולו; עדיין, יותר משקשה לחשוב על עולם ללא "משפחת סימפסון" - הסדרה האמריקאית הארוכה ביותר בכל הזמנים - קשה לחשוב על עולם בו היא נראתה מפתיעה, חדשנית ובועטת. אין בכך לרדת על התוכנית - גם אחרי שנותיה "הבינוניות" בעשור שעבר, כותבי הסדרה תמיד שומרים על המימד הסאטירי, ההומוריסטי והממכר שהיה לה בשנותיה הראשונות, אבל "משפחת סימפסון" מרגישה בימינו אנו מובנית מאליה. לרגל 35 שנים לצאת הפרק הראשון של התוכנית, חזרנו לימים הנשכחים של ה"בארט-מאניה" ואיך משפחה אחת מצוירת שיגעה את העולם.
כדי להבין את גודל האובססיה לתוכנית בשנות ה-90 המוקדמות, צריך להבין גם שעצם קיומה של התוכנית הוא בגדר נס גלוי. אחרי שקיבלה אור ירוק בלוח השידורים של "פוקס" כדי למלא זמן שידור מת, כאוס אירע מאחורי הקלעים ופרק הבכורה השתנה מספר פעמים. הבחירה הסופית, ספיישל חג המולד "Simpsons Roasting on an Open Fire" - שמצא את המשפחה מאמצת כלב מירוצים נטוש - היה במקור פרק השמיני בעונה, אך איכות האנימציה הירודה של שאר הפרקים הובילה את ההפקה למהר ולהוציא את הספיישל לאוויר. הצוות התכנס למסיבת צפייה בבאולינג מקומי, נהנה מהרגע באור הזרקורים והיה בטוח שכאן הכול נגמר; למציאות היו תוכניות אחרות. "אחרי שהפרק שודר, ביקרתי בדיסניוורלד; היה לי ג'קט של התוכנית ואנשים החלו לבוא אליי ולשאול אותי אם אפשר לקנות אותו", אמר השבוע ל"הגארדיאן" אל ג'ין, מכותביה הוותיקים של התוכנית והמפיק בפועל שלה כיום, "פתאום הבנתי שכולם ראו את הספיישל. זו הייתה תופעה תרבותית".
ואכן, כבר מימיה הראשונים, "משפחת סימפסון" הפכה ללהיט מיידי, דבר שכמותו לא נראה קודם בטלוויזיה האמריקאית, ובכלל. המשפחה הלא-מושלמת, רחוקה מאלו החמימות והחביבות ב"משפחת בריידי" ו"משפחת קוסבי", לא חסכה שבטה מאף אחד והציגה אמריקה שנעלמה מהטלוויזיה המיינסטרימית עד אותו הרגע - מתקשה, מעורערת מוסרית, לא אינטליגנטית במיוחד ועדיין כובשת, לא מתנצלת, עם לב רחב; כשצופים רבים ראו את הומר רב ואף "חונק" את בנו בארט, שבעצמו עשה הכול בכדי למרר את חיי משפחתו ומוריו, הם בחרו להזדהות ולא להזדעזע - הבעיות שהעסיקו את המשפחה המצוירת היו אלו שהעסיקו אותם מידי יום.
במהרה, באותה המידה שה"ביטלמניה" שיגעה את אמריקה 30 שנה לפני וכמו ש"סוויפטיות" מניעות את עולם התרבות כיום, מותג "משפחת סימפסון" הרוויח ל"פוקס" ולצוות התוכנית בשנת 1990 בלבד 750 מיליון דולר ממכירת מרצ'נדייז. חודשים ספורים אחרי עליית הפרק הראשון, המשפחה, ובארט בפרט, המרדן הפכו לתופעה בינלאומית, עם אינספור חולצות, צעצועים, משחקי מחשב ושלל מוצרים בדמותם; פרצופם מעטרים לא פעם שערי עיתונים חשובים, כדוגמת "TIME" ו"רולינג סטון" ומהדורות חדשות דיווחו על ידיעות כדוגמת "ריצתו" של בארט לראשות מועצת תלמידים בתיכון באורלנדו ובקשתו האמיתית של אדם בשם בארט סימפסון לרכב על גלי הצלחת התוכנית ולרוץ לקונגרס האמריקאי.
ב-1991, בארט אף הגיע לראש מצעדי הפזמונים ברחבי העולם עם שיר הראפ שלו "Do the Bartman", אותו כתב לא אחר מאשר מייקל ג'קסון - ממעריציה הגדולים של הסדרה, שגם תרם את קולו לפרק באותה השנה. גם אל מדינתינו הקטנה פרצה הסדרה בסערה, כשהחלה להיות משודרת ב-1991 בערוץ הראשון והפכה לשיחת היום גם בישראל. גיבורי הטלוויזיה של התקופה, "זהו זה", מיהרו להוציא פרודיה אייקונית על התוכנית, כשהומר הזעפן (גידי גוב) מסרב לתרום 5 שקל למתנה שכיתתו של בארט (מוני מושונוב) קונה למורה. בדיון שנערך דאז ב"תיק תקשורת" על התופעה, אמר האנימטור חנן קמינסקי בתשובה לשאלה אם המשפחה נדרשת התאמה לקהל הישראלי כי "הבעיות שמעסיקות אותה הן אותן הבעיות שלנו".
אבל אותה הזדהות בינלאומית עוררה גם מתנגדים רבים, שלא ראו בעין יפה את המהפכה התרבותית שהסדרה המרדנית רצתה לעורר. המפורסם במתנגדים היה לא אחר מנשיא ארצות הברית דאז, ג'ורג' בוש, כשקרא במהלך קמפיין הבחירות שלו ב-1992 למשפחות להיראות "פחות כמו 'משפחת סימפסון' ויותר כמו 'משפחת וולטון'" (סיטקום שעסק במשפחה שמרנית באמריקה של ימי 'השפל הגדול' של שנות ה-30), לו ענתה המשפחה המצוירת שהיא למעשה די דומה לוולטונים - גם היא מתמודדת עם משבר כלכלי חמור. "מישהו שלמד איתי פעם אמר לי, 'איך אתה יכול לשים את הזבל הזה בטלוויזיה? יש לי ילדים לגדל'. וזה מאוד הפחיד אותי - הבנתי את הכוח של מה שעשינו", אמר לימים כותב ותיק אחר של התוכנית, מייק רייס.
אותו הפחד של הצד השמרני בארה"ב מ"משפחת סימפסון" הוא אולי גם זה שמעיד על סוד כוחה של הסדרה גם בימינו - לא ההתיישרות לצד פוליטי זה או אחר, אלא זיהוי של בעיות חברתיות רחבות שהעסיקו אותנו אי אז ב-1989, ב-2024 ואולי גם ב-2056. באופן הזה, הטענה שנהפכה לקלישאתית שהתוכנית "חזתה הכול" לא מגיעה משום מקום, אלא מתוך הבנה אמיתית של מה מניע אותנו. כך, גם מעריציה הגדולים ביותר של התוכנית - שחוו עליות ומפלות עמה, נטשו וחזרו אליה - יכולים להיות בטוחים: אף אחד לא באמת עושה זאת כמו "משפחת סימפסון".