גם בעונתה השנייה "הדוב" מרגישה כמו מנת מישלן מובחרת

בניגוד לעונה הראשונה בה המטבח הלוהט של השף כרמן עמד במוקד הלהבות, הפעם היוצרים העדיפו להתמקד בדמויות ובסיפורים שלהן; כמעט כל פרק מתעלה על קודמו מבחינת התסריט והצילום, וכן - המנות עדיין מגרות וגורמות לנו לרייר מול המסך. אבל איפה בכל זאת מצאנו טעם מר? | ביקורת טלוויזיה

"הדוב"
"הדוב" | צילום: באדיבות דיסני +

המשפחה הבלתי מתפקדת של השף כרמן ברזאטו, בתוך המסעדה ומחוצה לה, חזרה לסיבוב שני אבל הפעם עם נטל הרבה יותר כבד ועם שק מחמאות גדוש פלוס טייטלים ומועמדויות לפרסים נחשבים, שבחלקם היא אף זכתה.

בעונה הראשונה התוודענו למקבץ הדמויות האקלקטי בראשותו של כרמן (ג'רמי אלן וייט המצוין) ולשדי העבר שרודפים אותו. היא הייתה מופת ודוגמה מצוינת לאיך עושים סדרה שלא כל פרק שלה חייב להיות באורך של סרט מלא ויצאה מזה בחיים. כל פרק התעלה על קודמו מבחינת התסריט, הצילום (פרק שלם בטייק אחד!) ומעל לכל - צילומי האוכל שיגרמו לכל פודי על הפלנטה לרייר.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

אני סאקר של תוכניות אוכל, סרטים שסובבים סביב אוכל ובכלל - על אוכל. מרכז הצלחת הוא שחקן ראשי בסדרה לא פחות מהאנסמבל כולו וכמקשה אחת מדובר בבישול ברמת אל-דנטה.

העונה השנייה ממשיכה בנקודה שבה עזבנו את הקודמת. אחרי שכרמי והצוות גילו כי אחיו מייקל (ג'ון ברנטל בתפקיד קטן אך כל כך משמעותי) הסתיר מאות אלפי דולרים בפחיות שימורי רוטב העגבניות, הם מחליטים לסגור את מסעדת The Original Beef of Chicagoland הכושלת ולפתוח במקומה מסעדה אלגנטית עם שאיפות לכוכב מישלן אחד לפחות.

כמובן שבמשפחתו של הדוב שום דבר לא הולך חלק ובכל פעם משהו אחר נדפק בזמן השיפוצים. בין לבין כרמי מוצא אהבה עם חזרתה של ידידה ותיקה לחייו הלחוצים ממילא, סידני מנסה להתגבר על הפחדים שלה וריצ'י מנסה למצוא את המקום שלו בעולם.

''הדוב''
חכו שתראו את האוכל | צילום: באדיבות דיסני +

בהיפוך כמעט גמור לכל מה שהתרחש בעונה הראשונה, שהמיקוד שלה הופנה ברובו לכל מה שקורה במטבח הכושל והמבולגן של כרמי, התמקדו היוצרים בהרחבת סיפוריהן של הדמויות. הפעם אנחנו מקבלים מנות גדושות של טינה (מת עליה!), איברה, מרקוס וכמובן סידני, יד ימינו של כרמי ובעל כורחה, גם המאזניים של הצוות.

בכל פרק דמות אחרת יוצאת למסע פרטי משלה ונוגע ללב. בזמן שהמסעדה נמצאת בשיפוצים, טינה ואיברה יוצאים להשתלמות בבית ספר לבישול, מרקוס, שהפעם מתגלה כי הוא סועד את אימו החולה והמורדמת, נוסע לדנמרק לשפר את כישוריו כשף קונדיטור במסעדת "נומה" המפורסמת (עם הופעת אורח חמודה ביותר של ויל פולטר) וסידני יוצאת למסע חובק שיקגו על מנת לפצח את המתכונים החדשים שהיא רוצה להנחיל במסעדה החדשה. השינוי האמיתי שמור לריצ'י. מעבריין קטן וסוג של NO BODY, "בן הדוד" של כרמי יוצא למסע התפתחות אמיתית. הפרק בכיכובו של איבון מוס-בכרך הוא טלוויזיה במיטבה.

מחוץ למסעדה הצוות מסתדר אך הקשיים האמיתיים נמצאים בתוכה. נראה כי הפעם הדמויות היו צריכות לצאת אל המרחב כדי ללמוד דברים. חוץ מעל מנות ושיטות בישול ואפייה - גם קצת על עצמן. זה נעשה בחן רב, בכתיבה מצוינת ובתצוגות משחק משובחות.

השינוי ההכרחי במסעדה הוא בין היתר סוג של תולדה של ההשפעות של סידני על כרמן. כשהוא עסוק בענייניו ובעיקר באהובתו, סידני מרגישה בודדה במערכה. כמעט פרק שלם מוקדש לה ולמסע ההשראה שלה ברחבי שיקגו בדרך להמצאת המתכונים המושלמים. מעבר לעניין הכתיבה המעולה שכבר אין צורך להרחיב בו, הפרק הזה - כמו כל העונה בערך - הוא מופת של עריכה וצילום. האוכל מזמר ורוקד ונשפך ונלעס יחד עם הפסקול, הקלוז אפים והדימויים הרבים והמונטאז'ים המגרים, הופכים את העונה הזו למנה משובחת וראויה.

''הדב''
צילום: באדיבות דיסני +

אבל כל הסופרלטיבים למעלה לא הכינו אותי לפרק השישי של העונה, ששופך הרבה יותר אור ומידע על המשפחה הכי פאק'ד-אפ בטלוויזיה שלכם. טייק אחרי טייק אחרי טייק, מתגלה פרק שיכול לעמוד בפני עצמו כסרט דרמה משפחתי לפנתיאון ועם הופעות אורח שיפילו לכם את הלסת. כל הפרק הוא בעצם פלאשבאק אחד ארוך של כרמי והוא מגולל השתלשלות אירועים מצערת בארוחת ערב בחג המולד. ראינו בעונה הראשונה ניצנים שלו אבל הפעם ג'ון ברנטל מפציץ בהופעה משוגעת. איכשהו תמיד מרגיש שאנחנו לא מקבלים מספיק מהאיש הזה. אחרי הפרק השישי אתם רק תרצו ממנו עוד.

הבעיה בעונה השנייה היא כל מה שמגיע אחרי הפרק הזה. זה לא הופך אותה לפחות טובה או גורע ממנה את כל הטוב שבה (ויש הרבה ממנו). אבל כמו בארוחה גדולה ודשנה, אחרי הפרק השישי ישנה תחושת שובע ונראה שדברים יותר מידי נדחסו כדי למלא את החלל החסר שנוצר. אחרי האינטנסיביות המתפרצת של תחילת העונה, היא עוברת להילוך שני וכל הפרודוקטים כמעט נוצלו עד תום ומרגיש שנשארנו רק עם השאריות.

בפרק האחרון בו המסעדה נפתחת להרצה אחרי אינספור כשלים וקשיים, מפלס הלחץ המאפיין את הסדרה יורד כמעט דרסטית והשיאים שהורגלנו אליהם עד כה חסרים פה. ובכל זאת, על אף הצניחה החופשית שלה לקראת הסוף, "הדוב" פותחת מצנח בזמן וגם בעונתה השנייה היא ממשיכה להיות מנה מובחרת, מושקעת ומצולחתת לעילא ולעילא.