"ברלין בלוז" היא קומדיה מקסימה אך בעיקר עצובה. בתום הצפייה חשנו מועקה קלה

קשה להאמין ש"ברלין בלוז", הסדרה החדשה של "yes" נכתבה לפני השבעה באוקטובר. הנרטיב הכל-כך ישראלי קיים שם כאילו נכתב וצולם בתקופה שכולנו הרהרנו בה בשאלה האם עדיף פשוט לברוח מפה.

את הסדרה יצרה דנה אידיסיס, שחתומה גם על "על הספקטרום", יחד עם בן זוגה השחקן והמוזיקאי איתמר רוטשילד ("הד קולך") - שהוא גם השחקן הראשי בסדרה. השניים מביאים סיפור על רילוקיישן של זוג לברלין: יונה (רוטשילד) הוא נגן אבוב שמתקבל לתזמורת ברלינאית, וטליה (שירה נאור), סופרת צעירה שהרגע הוציאה רב מכר על הסיפור של אחיה שלוקה במחלת נפש. לכאורה, שניהם מגשימים חלום, אבל בעוד יונה פורח בתזמורת - טליה לא מוצאת את עצמה, וגרוע מכך - היא לא מצליחה לכתוב.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• אפקט הסטירה: אנשים לא תרמו - וויל סמית' נאלץ לסגור את קרן הצדקה
• עידן עמדי סירב להשיא משואה: "אשב בבית ואתייחד עם זכר הנופלים"
• הפשיטה על בתי הראפר: "הכוחות עשו שימוש מופרז, זהו ציד מכשפות"

כבר בפרק הראשון מסתבר שאימא של יונה (לאורה ריבלין) לא משלימה עם ההחלטה שלו לעזוב למדינה שבה נמחקה המשפחה של אביה בשואה. בהמשך, כשתגיע לבקר, לצד המון הומור במפגש שלה עם "הגרמנים החדשים", היא תיתן מונולג למלצרית על אבא שלה, שגורש מגרמניה מולדתו ומעולם לא הרגיש בבית בישראל. וכך, גורל של סבא ונכד מצטלבים. שני זרים, רחוקים כל אחד מהמולדת.

את תפקיד האח של טליה, גדי, מגלם אורי קומאי. ואם השם לא מוכר לכם, אולי תזהו אותו בשם הבמה שלו "דודו פארוק". הדמות של פארוק פרצה לחיינו בשנת 2017, ומאז בעיקר יצרה סערות בעקבות אינספור פרובוקציות. עד עכשיו לא לגמרי ברור מה קומאי ניסה לעשות. אם חיים צינוביץ' הסיר את המסכה של השרוף בפריים טיים אצל יאיר לפיד, אז קומאי מעולם לא הסיר את מסכת הדודו פארוק שלו, כך שלראות אותו משחק ב"ברלין בלוז" הרגיש כמו פיצוח מעניין של החידה "מי הוא אורי קומאי".

גדי הוא מעין סכיזופרן שחי בעולם חרדתי עד אימה משלו. הוא בטוח שטליה אחותו אחראית למתקפת טילים על תל אביב, כי היא בדיוק החליטה לבוא לביקור אצל ההורים אחרי ארבעה חודשים בברלין. הוא ממשיך לבוא לעבודה שלו בספארי, למרות שפוטר מזמן, ומהווה מטרד למשפחתו - הכול כי ברח מהמוסד שבו טופל. הדמות המוטרפת של דודו פארוק מקבלת פרפרזה של מחלת נפש בדמות של גדי.

הופעת אורח נוספת בסדרה היא של אליענה בקייר שחוזרת למסך 20 שנה אחרי ההצלחה של "השיר שלנו", שמאז היא כבר עברה להתגורר בלונדון ולהקים שם משפחה. גם פה ניכרת הקריצה של היוצרים בדמות של בקייר, שמגלמת ישראלית שכבר חיה כמה שנים בגרמניה ומנסה לעזור לטליה להשתלב. לצערי, ניכר שבקייר לא שיחקה תקופה ארוכה ונעצרה במניירות של דנה שניר.

כמו "על הספקטרום", גם "ברלין בלוז" היא קומדיה עצובה. היא נוגעת בכל כך הרבה מורכבויות בדבר הזה שנקרא "ישראליות", ומותירה תחושת מועקה קלה בסוף כל פרק. הסאבטקסט של הסדרה הוא הניסיון להבין מה הוא בית: אולי זה המקום שבו המשפחה נמצאת, גם אם היא מעורערת ומתפוררת; אולי זו ארץ מולדתך, גם אם היא הוקיעה אותך מתוכה; אולי כל הסיפור הוא שאין לנו ארץ אחרת כי אנחנו יהודים ולנצח נהיה זרים מחוץ לגבולות ישראל.

זה אולי נשמע קלישאתי, אבל הסדרה מצליחה לגעת בכל אחד מהנושאים הללו בצורה אינטליגנטית, לא לוחצת, ובעיקר לא חד משמעית. כל הדבר הזה מתנקז לתוך סצנה אחת מדהימה, בפרק האחרון בסדרה, כשיונה מגיע לגן של הבת שלו כדי לספר לילדים על העבודה שלו. יונה יושב מול הזאטוטים האירופאיים ומספר איך למד לנגן באבוב כשהיה קטן, ושאחד השירים הראשונים שלמד היו "ימי בנימינה". כמובן שהוא אינו מציין את שם השיר, אלא פשוט מתחיל לנגן אותו.

את "ימי בנימינה" כתב אהוד מנור על עצמו ולעצמו, כגעגוע לפעם - לבית, לילדות חסרת דאגות, לישראל הישנה. לדברים שלא יוכל לשחזר עוד (מָה קָרָה לַיֶּלֶד שֶׁדִּבֵּר אֶל כּוֹכָבִים, שֶׁהִמְתִּיק סוֹדוֹת עִם סַבְיוֹנִים וּשְׁחָפִים, שֶׁסָּפַר כָּל נֶמֶשׁ חֶרֶשׁ וּבַחוֹל נִרְדַּם, מָה קָרָה לוֹ יוֹם אֶחָד שֶׁקָּם וְנֶעֱלַם?).

כשיונה מנגן הוא לפתע פורץ בבכי, מול הילדים המבולבלים ובתו המובכת. זה רגע קלאסי שמאפיין את הכתיבה של דנה אידיסיס, את הקווץ' בבטן היא מספקת לצופה עם קריצה. קשה לא לחשוב על עצמנו במהלך הסדרה הזו ולהתגעגע לבית.