"ישראל מלחמה": הכישלון ידוע מראש, הדרך היתה מרתקת

בווידאו: ראיון עם יוצרי הסרט הבוקר בתוכנית "בוקר אור"

בסרטי ספורט יש יתרון או פגם אחד מובנה: הם בדרך כלל הולכים רחוק כמו הגיבורים שלהם. בעולם אידיאלי, "ישראל מלחמה", הסרט של בעז רוזנברג ויהונתן משעל הערב (ראשון) בערוץ 10, היה מסתיים עם העפלה של ישראל ליורו 2016 וסצינת סיום מרגשת: 32 אלף איש שרים את "התקווה", אלי גוטמן מספר לאביו שחטף שבץ מוחי על ההעפלה, דמעות של אושר.

במצב כזה, שבועיים לפני אליפות אירופה כבר היו תמונות מאימוני הנבחרת בעמודים הראשיים, וציטוטים כמו "יש סיכוי להוציא נקודות מאיטליה", בעמודי השער.

>> לכתבות נוספות במדור

"מוות בבאר שבע": אנושי מדי, אישי מדי

הסדרות הגאות הכי טובות שיש בטלוויזיה

הפוליאקובים: כמו הקרדשיאנס, רק עם סחוג

רק שכמו שאומרים החברים מגב האומה - "כן, אבל".

הסרט מתיימר להציג את השינוי שעבר הכדורגלן הישראלי, "דור האישיות", כפי שהורגש בניצחון הפתיחה האדיר על בוסניה בחיפה; הצופה יכול לשער שאם הכדורגלן הזה היה מובס כבר אז, לא היה סרט בכלל. בסרטים הוליוודיים אנחנו כמהים לראות את הגיבורים מצליחים, נכשלים, נופלים לתהומות ומסיימים בניצחון או לפחות חווה הארה. בסרט של נבחרות ישראל, הסוף לא רק מדכדך - הוא גם די ידוע מראש.

עם זאת, בדרך לשם, היוצרים חשפו בפנינו את הצד היותר תמים ואינטימי של הכדורגלן הישראלי. כשהם נכנסים אליו הביתה ומקלפים מעליו את הקלישאות - וזו לא משימה פשוטה - הם מגלים אספקטים שפחות הכרנו, על ההווי המוזר, הנשים, הילדים, של הכדורגלנים המצטיירים בעיני רבים כדמויות שטוחות.

דווקא מהסיבה הזו, ראוי להעריך את רוזנברג ומשעל, ואת הנסיון הכמעט חתרני שלהם להוציא את השחקנים מתוך הדמויות הללו, מתוך המגרש הספורטיבי המוכר והצפוי מדי, לעולם הדוקומנטרי שבו הכל אפשרי. האמירות שהיוצרים - כמו גם אלי גוטמן ושרן ייני, לפעמים - יביאו בסרט בדבר תרבות ספורט ישראלית קריזיונרית שלא מצליחה להתנתק מהעצבים הרופפים של המדינה כולה, מבטאות את הכמיהה למציאות אחרת. לכזו בה סרט ספורט שמשודר בפריים טיים בערוץ מסחרי הוא לא אירוע של פעם בחצי שנה. לימים בהם גם בסרטים התיעודיים הללו, כשאתה מתחיל לצלם אותם - אתה באמת לא יודע איך זה ייגמר, ויכול לצפות, פעם אחת, לסוף טוב.