"יש בסדרה שרשרת רציחות וצעירים חובבי סקס, אבל גם טלוויזיית איכות אמיתית"
הפרנצ'ייז "יום שישי ה-13" עומד מאז 1980 כאחד מעמודי התווך של ז'אנר האימה - וקשה למצוא מישהו שלא מכיר את גיבור הסדרה, הרוצח במסכה ג'ייסון וורהיס. למרות זאת, מעטים זוכרים שהנבלית בסרט הראשון הייתה בכלל אימו פמלה, וכעת - הסדרה החדשה "קריסטל לייק" חוזרת לסיפור הרקע הלא נודע שלה. לרגל עלייתה ב-HBO Max, שוחחנו עם יוצר הסדרה בראד קיילב קיין ("פרינג'") על הרגע בו התאהב בז'אנר מקפיא הדם, איך הגיע מסרטי דיסני לרוצחים סדרתיים ביער ועל הקשר המיוחד שרקם עם כוכבת הסדרה, זוכת האמי הטרייה לינדה קרדליני ("מד מן"): "היא ניגשה לזה כמו שניגשים לשייקספיר"
"המון נכתב על קיץ 1982 בקולנוע. אחרי הכול, 'אי.טי', 'היצור' ו'בלייד ראנר' עלו לאקרנים - אבל הדבר שהכי עניין אותי היה לראות את 'יום שישי ה-13: חלק 3'. הייתי בן 8, צעיר מדי לסרטי 'סלאשר', ואחותי - שגדולה ממני ב-7 שנים - לקחה אותי להקרנה. זה היה אולם מלא בליל שבת, ואני זוכר סצנה אחת במיוחד - כשג'ייסון מוחץ למישהו את הראש, והעין שלו קופצת לעבר המצלמה, ובמקרה הזה גם אל הקהל, כי זה היה סרט בתלת מימד. אתה רואה שזה אפקט פרקטי זול, ושמים לב לחוט שקשור לעין, אבל באותו הרגע כל הקהל קפץ אחורה וצרח. הסתכלתי סביבי על התגובה של האנשים ואמרתי לעצמי: 'וואו, זה מה שאני רוצה לעשות שאהיה גדול".
האנקדוטה הקצרה הזו - סיפור ילדות שחקוק עמוק בזיכרונו, אותו סיפר בריאיון מקוון בלעדי לרשת 13 - שייכת למפיק והתסריטאי האמריקאי בראד קיילב קיין ("פרינג'", "זה: ברוכים הבאים לדרי"). ללא הקשר, אותו זיכרון יכול להתפרש כסיבה מדוע התאהב היוצר בז'אנר האימה, ומצא את עצמו שב ועובד בו. אבל כשנזכרים בפרויקט החדש שלו - הסדרה "קריסטל לייק", פריקוול לסדרת סרטי האימה המצליחה "יום שישי ה-13", שתשודר החל ממחר (חמישי) ב-HBO Max (שזמין ב-HOT וב-yes) - מתבקש לחשוב שקיין "נולד" לתפקיד הזה.
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
"בעיניי, 'יום שישי ה-13' הוא שער הכניסה שלי לעולם הקולנוע ולקריירה שלי בכללי כיוצר", הוא מוסיף על אהבתו הגדולה למותג האימה הוותיק. רגע לפני יריית הפתיחה של "קריסטל לייק", שוחחנו עם קיין על הגבול בין מסתורין ומתח, איך מצא את עצמו הופך מכוכב סרטי דיסני לשם המבוקש ביותר בשמי האימה, וכיצד הופכים דמות רצחנית ופסיכוטית לחביבת הקהל.
אך קודם - שיעור מזורז במיתולוגיית הפרנצ'ייז. בהשראת סרטו המכונן של ג'ון קרפנטר מ-1978, "ליל המסכות" (או בשמו המוכר יותר, "האלווין"), ביקש הקולנוען שון ס. קאנינגהאם לפתח את תת-הז'אנר החדש בעולם האימה - ה"סלאשר", בו רוצח בהסוואה (לרוב עם מסכה) "מטרגט" קבוצת אנשים ורוצח אותם ללא רחם בחפץ חד האופייני לו (סכין, גרזן וכן הלאה). עם סרטו "יום שישי ה-13" מ-1980, יצר קאנינגהאם את המודל עליו יתבססו עוד מאות סרטים בתת-הז'אנר הפופולרי - כשלרוצח הפסיכוטי נוספה חיבה לרצח צעירים יפים והורמונליים. כאן, היו אלו מדריכים במחנה קיץ לנוער (ביניהם אחד ושמו קווין בייקון, שבמהרה יהפוך לאחד השמות החמים בהוליווד) עם עבר טראגי, שמוצאים במהרה את מותם המזוויע אחד אחרי השני כשרוצח מסתורי אורב בסביבה.
"יום שישי ה-13" הפך מהפקה עצמאית ללהיט ענק; הניב 9 המשכים, רימייק אחד, סדרת טלוויזיה ושני סרטי קרוסאובר עם מותג אימה אחר - "הסיוט ברחוב אלם"; ובעיקר יצר את אחת מהדמויות המפורסמות בקולנוע ההוליוודי - הרוצח האימתני ג'ייסון וורהיס, שלפניו מסכת הוקי ובידו מצ'טה. בשל הפופולריות העצומה שלו, קשה שלא לזהות את המותג אקסלוסיבית עם ג'ייסון וקל עוד יותר לשכוח שלסרט הראשון בסדרה היה בכלל נבל אחר (ספוילר לסרט בן 45 שנים), נבלית בעצם - פמלה "פאם" וורהיס (בגילומה של בטסי פאלמר), אימו של ג'ייסון ומי שביקשה לנקום את מותו המשוער כשטבע באגם המחנה בילדותו, לעיני המדריכים האדישים.
מנקודה זו בדיוק יוצאת תוכניתו החדשה של קיין, כשהיא מתחקה אחר אותו מקרה טראגי, יותר מעשור לפני אירועי הסרט הראשון וההשפעה ההרסנית שלו על פאם הצעירה - כאן בגילומה של זוכת האמי הטרייה לינדה קרדליני ("פריקים וגיקים", "בשבילי אתם מתים", "DTF: St. Louis" ועוד). תהיה דעתכם אשר תהיה על הספין-אוף ככלל, ליצור פרק חדש בפרנצ'ייז שמתעסק כמעט אך ורק בעלילותיו של רוצח במסכה, ופתאום להפנות את הזרקור לכוכבת "מד מן" מתרוצצת ביער היא החלטה לא שגרתית - אפילו נועזת.
"אני מעריץ של החלטות לא שגרתיות ובניית עולם, אז לא נבהלתי מכך בכלל", מסביר היוצר את הצעד, "אני זה שיוצר את המפה מאפס, את הבגד מהבד. היו כמובן את הדברים שידענו על פמלה מהסרט הראשון, בין היתר מהשיחות של אנשי המחנה על מה שקרה לה - אבל עדיין נותר מרחב עמוק מאוד לחקור את הדמות הזו, את היחסים שלה עם ג'ייסון שמתניעים את כל הפרנצ'ייז, את האופי של תושבי המקום. במובנים רבים, ביקשתי לכוון יותר לעבר תעלומה קטנה בעיירה נוסח 'טווין פיקס' וסרטים של דיוויד לינץ'".
הסדרה הזו נוטה לא פעם לכיוון של מסתורין או מותחן, יותר מאשר סדרת "סלאשר" רגילה. איך איזנת בין הז'אנרים השונים הללו?
"זה בהחלט היה אתגר, כי היו פה לא מעט אלמנטים שניסינו לשלב - אבל אני חושב שמראש אופן העבודה כאן היה שונה כי אנחנו מתעסקים בטלוויזיה, ולא בקולנוע. אם אנחנו הולכים לראות סרט אימה בקולנוע, אנחנו באים לחוויית בידור קולקטיבית ויושבים בחשיכה - מחכים לכל הרציחות והריגושים. אתה לא צריך בהכרח חקירת עמוקה של דמות מסוימת בשביל ליהנות. בטלוויזיה, הסיפור אחר: אנחנו באים בשביל ההעמקה הזו, בשביל לבלות כמה שיותר זמן עם הדמות, להזדהות איתה. אני מודע לכך כשמדובר בתוכנית של 'יום שישי ה-13', הצופים מגיעים לכאן גם בציפייה לראות שרשרת רציחות וצעירים חובבי סקס במנוסה, ולכן באמת יש כאן לא מעט מזה. בשלב מסוים אנחנו מאוד נכנסים לאווירה הזו. אנחנו יודעים שהמעריצים שלנו הם גם צופים בוגרים שאוהבים טלוויזיית איכות, ולכן יש כאן מפה ומפה".
נדמה שקיין מבין דבר או שניים על "לחצות את הקווים". הרבה לפני שעסק ברוצחים סדרתיים על המסך הקטן, יוצר הטלוויזיה היה שחקן עסוק בקולנוע, בטלוויזיה ובתיאטרון עוד מילדותו - מ"חוק וסדר" ועד "באפי ציידת הערפדים". לרבים הוא כלל ייזכר כקול השירה של אלאדין - הנסיך מסרטי דיסני האהובים של שנות ה-90. היום, כשאין זכר לאותו כישרון מוזיקלי ביצירתו, נשאלת השאלה - האם קיין מתגעגע לאותם הימים?
"קריירות לוקחות פניות מסתוריות ועוברות תהפוכות, אף אחד לא צועד בקו ישר", הוא אומר, "אם אתה אמן ואדם יצירתי, לא פעם תמצא את עצמך עושה שלל דברים, שבחלקם גם תצליח. כשהגעתי לניו יורק כדי לשחק בברודווי, הייתי ממש צעיר. עשיתי עד אז פרסומות כילד, אבל לא ראיתי בזה את הזהות שלי - זה פשוט היה משהו ש'גם' עשיתי. מה שכן 'רדף' אותי הייתה החוויה הקולנועית, ולמזלי גדלתי בעידן הזהב של סרטי האימה - 'ליל הבכורה', 'רכבת לגיהנום' (שני סרטי "סלאשר" אייקונים מראשית שנות ה-80, בכיכובה של ג'יימי לי קרטיס - ד"ע), כל הסרטים האלו עם האפקטים הפרקטיים - זה מה שתפס אותי. ל'אלאדין' נבחנתי כנער - קיבלתי את התפקיד, שרתי את כל השירים בשלושה ימים והמשכתי בחיי. במקביל, זו נהייתה קלאסיקת דיסני ענקית, אבל עבורי זה לא היה זה. אני מאוד גאה בזה ובכל הדברים שעשיתי כאדם צעיר, אבל אני כן חושב שהדברים שאני עושה כיום הרבה יותר מתיישרים עם מי שאני. אני חושב שמוסר ההשכל כאן הוא שאם אתה יצירתי ואתה שולח את ידיך לכל עבר, אתה תגיע בסוף למקום שבו רצית להיות".
בחזרה לתוכנית. על פניו, הדמות של פמלה בסרט המקורי היא עוד דוגמה לגילנות ולארכיטיפ ה-"Psycho Biddy" (תת-ז'אנר בעולם המתח/אימה, שמציב נשים מבוגרות רעועות בנפשן בתפקיד הנבל - כמו ב"מה קרה לבייבי ג'יין?", לדוגמה) שדבק בסרטי האימה. ב"קריסטל לייק", עד כמה רצחנית ואימתנית שהיא תהיה לבסוף, פמלה נעה באזורים אפורים יותר ופחות דיכוטומיים. כמה זה היה חשוב לך בהליך הכתיבה?
"אין עוררין על כך שהדמות הזו עושה צעדים מאוד מפוקפקים, בלשון המעטה - אף אחד לא מעודד כאן רצח (צוחק) - אבל במקביל, אתה מבין שאלו פשעים מאהבה. אתה יכול לראות איך דחפו אותה לקצה, את סיפור הרקע שלה, מאיפה היא הגיעה ומה היא הייתה צריכה לעבור כדי להגן על השפיות שלה ועל בנה. אתה לא צריך בהכרח להזדהות עם מעשיה, אבל אתה יכול להבין לליבה. זה מה שהיה חשוב לי - להבין את שורש החלטותיה, ולהבין איך אדם יכול להגיע למצב כזה רצחני".
קיין זוקף לא מעט מהמורכבות בדמותה של פמלה להופעותה של קרדליני, ולשיתוף הפעולה עימה. "כשיש לך מישהי כמוה, שלא צריך להתאמץ בשביל לאהוב אותה, יותר קל לך להתלוות אליה במסע של הדמות הזו לדברים זוועתיים", אומר היוצר, "הכול היה תהליך משותף ביני, בינה ובין צוות הכותבים. כשהיא הייתה מגיעה לדבר על התסריט והיו לה הערות לשיפור בקו העלילה של הדמות שלה, היא לרוב צדקה. העניין הוא כשיש לך שחקנית כמו לינדה קרדליני בתוכנית שלך, אתה מקשיב בקשב מלא להצעות שלה - כי מדובר באישה שיש לה שנים של ניסיון בתעשייה, עם תפקידים כל כך נפלאים, והיא מתייחסת לכל פרט עם כזו הערכה ומסירות כמו שלא ראיתי מימיי", הוא החמיא לשחקנית המוערכת. "אני בר מזל שהיא אמרה כן לתוכנית הזו, ואני חב לה המון. הרבה שחקנים יראו בתוכנית אימה, ובפרט 'סלאשר', כמשהו זול, כזה שלא ראוי להשקיע בו מחשבה, והיא ניגשה לזה כמו שניגשים לשייקספיר, בניסיון להבין מה גורם לדמות גדולה לפעול כמו שהיא פועלת. אני לא חושב שמישהו אחר היה יכול לשחק את התפקיד הזה מלבדה".
