"שבויים" מהווה פרומו לתרחיש הבלהות של מה שהיה כתוב על הקיר

סדרת הדוקו החדשה של כאן 11 סוקרת אירועי חטיפות לאורך השנים, ואת הלופ האינסופי של החלטות גורליות. ובבוקר החזרת שש גופות של חטופים, אין רלוונטית וכואבת ממנה | ביקורת טלוויזיה

גלעד שליט בשבי
גלעד שליט בשבי | צילום: "שבויים", כאן 11

ערב החזרת גופות ששת החטופים מעזה והביקורת הציבורית שקדמה לכך על החלטת נתניהו להישאר בציר פילדפלי, לצד טענת גורמים בחמאס שבכך נסגרה בעצם הדלת למשא ומתן לשחרור החטופים, אמש (שבת) עלתה הסדרה החדשה של כאן 11 "שבויים". למרות שזה הפך למשפט שחוק שנאמר על כל שטות בטלוויזיה, אבל את הסדרה הזו באמת חייב לראות כל ישראלי - במיוחד הצעירים שבהם.

"שבויים" היא סדרת דוקו בת שישה פרקים, שסוקרת לאחור חמישה עשורים בהם נשבו חיילים ונחטפו אזרחים על ידי ארגוני טרור, ואת תהליך המשא ומתן והעסקאות שנעשו לשחרורם. מה שלא פחות ממדהים זה שהיוצרים דוקי דרור ואיתי לנדסברג נבו התחילו לצלם אותה לפני אירועי השבעה באוקטובר. כשצופים בסדרה שנה לתוך המלחמה, כשבעזה ברגעים אלה נמצאים בשבי 101 חטופים, שרובם אזרחים שנחטפו ממסיבה או מהמיטה בבית, הדברים נראים כמו תרחיש הבלהות של מה שכבר היה כתוב על הקיר. את הסימנים הראשונים לתוצאות המערכה המתמשכת מול ארגוני הטרור היה ניתן לזהות כבר באירועי החטיפה מסוף שנות השישים והלאה.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

אירועי החטיפות לאורך השנים והמדיניות שננקטה בכל אחד מהם לחילוץ או למשא ומתן לשחרור חטופים תמורת אסירים (או אי-חתימה על עסקה), יצרה שרשרת של סיבות ותוצאות שאין להן סוף עד היום. "שבויים" בונה את הסיפור בהדרגה, כאשר כל פרק הוא עוד סעיף בטרגדיה היוונית הזו שנקראת מדינת ישראל.

הסדרה מתחילה בחטיפות מטוסי נוסעים בשנות ה-60, ממשיכה לעסקאות מעוררות מחלוקת כמו ג'יבריל וגלעד שליט, ועוסקות בכשלים שהובילו לתעלומת רון ארד ולאירועים קשים אחרים שפחות זכורים. מאז השתכללו אירועי הטרור והיכולת לבצע פעולת חילוץ הפכה לכמעט בלתי אפשרית, עסקאות השבויים הפכו לפצע מדמם בחברה הישראלית - כי כל החלטה הגדירה את הטרור מחדש והוסיפה עוד קורבנות לרשימה הבלתי-נגמרת של חללי פעולות האיבה. החלטות כאלה חצו אז וחוצות גם היום את החברה הישראלית לשניים.

משפחת גולדין
משפחת גולדין | צילום: "שבויים", כאן 11

העדות הכי מעניינת לאירוניה שבנושא הזה היא הסיפור שמספר מוקי בצר, אחד ממפקדי "מבצע יהונתן", על שיחה שהייתה לו עם אמו של יוני נתניהו, צילה, לאחר שנהרג במבצע. בצר מספר שנתניהו האם אמרה לו שהיא כועסת על יצחק רבין, ראש הממשלה שהורה על המבצע, שיכול היה לחתום על עסקה שהייתה מביאה לשחרור בני הערובה ומשאירה את יוני, בנה, בחיים. עשרות שנים לאחר מכן עומד בן נוסף של צילה, בנימין נתניהו, בפני הכרעה בשאלה האם לחתום על הסכם משא ומתן שיביא לשחרור 101 חטופים שנחטפו במשמרת שלו, במסגרת האסון הגדול ביותר שידעה מדינת ישראל מיום הקמתה.

הבמאי דוקי דרור יצר לפני שנה את הסדרה הדוקומנטרית "מדורות השבטים" (יחד עם נפתלי גליקסברג), שלא בלטה מספיק בנוף סרטי וסדרות התעודה ששטפו אותנו בשיאה של הרפורמה המשפטית. במקום מסוים, "שבויים" היא המשך בלהות לסדרה הקודמת. תחושת האבדון שעברה בהצלחה ב"מדורות השבטים" הגיעה לשיאה בשבעה באוקטובר והפילוג עמוק מאי-פעם. אירועי השבת השחורה הציבו את החברה הישראלית בפני האתגר הקשה ביותר: הבחירה בין ערכי הערבות ההדדית ומנגד הסירוב להיכנע לטרור, תחושת נקם ומטרות מלחמה רחבות. ובינתיים, השבויים ומשפחותיהם נותרים לבד מול גורל בלתי ידוע.

"שבויים" עשויה היטב הרבה בזכות הגישה לחומרים ארכיונים שמקבלים יוצרי סדרות המופקות על ידי תאגיד השידור הציבורי. כך נוצרים רגעי שיא בסדרה כאשר הפדויים מתיישבים מול החומרים הארכיונים מהימים שבהם היו בשבי. הצפייה בזה מרגישה כמו לפגוש באדם שחזר מהמתים וקיבל הזדמנות להציץ בלווייה והשבעה עליו. לכל זה מוסיפים גם קטעי אנימציה שמלווים עדויות של פדויים וניצולי אירועי טרור. מדובר באמצעי אומנותי שהפך לפופולרי בשנים שלאחר "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן, והוא לגמרי עושה את שלו, בייחוד בסדרות שמורכבות מעדויות מאוד גרפיות.

הצפייה בסדרה מחדדת את התחושה שאנחנו חיים במדינה שהיא בגדול ניסוי חברתי. כל אירוע היה נראה לשעתו הגרוע מכל, ובהמשך הסתבר שהיה לבנה בדרך לזוועה הבאה שתביא לעוד דילמה איומה שתכריע את הגורל של כולנו עד האירוע הנורא הבא. מעין לופ אינסופי של גיהנום.