הדוקו החדש על צמד הפופ "וואם!" הוא מעט פשטני - אך עדיין ממתק נוסטלגי

בעזרת קטעי ארכיון נדירים וריאיונות שטרם נראו על המסך, "וואם!" של נטפליקס מנסה לשרטט את הקריירה הקצרה אך הבומבסטית של אנדרו רידג'לי וג'ורג' מייקל. התוצאה היא סרט פשטני וסובייקטיבי אך עדיין כזה שיספק את הרעב הנוסטלגי של המעריצים - ולא רק | ביקורת טלוויזיה

וואם!
Wham! | צילום: באדיבות Netflix, יחסי ציבור

הגורל הפגיש ביום בהיר אחד, באנגליה של שנות השבעים, את הנערים אנדרו רידג'לי ויוֹרְגוֹס קִירִיאקוֹס פָּנַאיוֹטוּ (שלימים יחליף את שמו לג'ורג' מייקל). שנים בודדות אחרי המפגש הגורלי ההוא, יקימו השניים את להקת WHAM!.

בשיאה, כבשה הלהקה את מצעדי הפזמונים ברחבי הגלובוס, פיצצה אצטדיונים במאות אלפי נערות מתבגרות ומריירות, וביססה את מעמדה המוזיקלי פורץ הדרך באופן סופי כשהפכה ללהקה המערבית הראשונה שהופיעה בסין הקומוניסטית. הצמד, שפצח את דרכו המוזיקלית בלהיט ראפ-רוק-פופ והיה לקולו של הנוער הבריטי, התפתח למפלצת פופ אימתנית, שהייתה לבסוף כר פורה לקריירה המשגשגת של ג'ורג' מייקל.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

"וואם!", סרט הדוקו שעלה בשבוע שעבר בנטפליקס, מנסה לשרטט את הסיפור המדהים של הלהקה שהייתה חלק בלתי נפרד מהמארג העליז והצבעוני של שנות השמונים, וכן עזרה לעצב אותן עם להיטים אייקוניים. הבמאי כריס סמית', שאחראי על סדרת הדוקו "טייגר קינג" המצוינת, אסף והלחים קטעי ארכיון שטרם נראו על המסך וריאיונות נדירים עם אושיות חשובות שנאספו לאורך הקריירה הקצרה בת 4 השנים של הלהקה (1986-1982).

מעל כל אלה, נשמעים קולותיהם של רידג'לי ומייקל בוויס אובר. השניים מתארים את הסיטואציות שהובילו להקמת הלהקה ולבסוף לפירוקה (הבלתי נמנע), כשברקע קריירת הסולו המתפתחת לאיטה של מייקל, בן המהגרים החתיך וחסר הביטחון שנועד להיות כוכב.

וואם!
הצמד שהתפתח למפלצת פופ אימתנית | צילום: באדיבות Netflix, יחסי ציבור

לאורך השנים, אנדרו רידג'לי, האיש, השיער המוזר והגיטרה החשמלית, נחו בצילו הענק של מייקל, שלנוחיותו של רידג'לי - כפי שעולה מהסרט - השתלט על מלאכת הכתיבה של שירי הלהקה ותפס את קדמת הבמה גם כסולן. הסרט הזה הוא הזדמנות נדירה לשמוע את הזווית של רידג'לי על וואם! ועל ההיסטוריה שלה. אבל אם חשקתם בעובדות מפתיעות וגילויים נדירים שטרם נשמעו על צמד החברים - זה ממש לא הדוקו הזה.

בין רידג'לי למייקל לא שררו יחסי קנאה כמצופה מצמד גברים מלאי אגו אמנותי, והקונפליקטים ביניהם - אם בכלל היו כאלה - נפתרו בשניות. הדוקו הולך על בטוח כשהוא משמיע רק את קולותיהם של מייסדי הלהקה. כך, הוא מתאר מציאות כמעט מושלמת כשלאורכו מפוזרות התייחסויות מינימליות ושטחיות, על סף האגביות, לזהותו המינית של מייקל, שהתוודה על משיכתו לגברים עוד בימיה הראשונים של הלהקה.

מכיוון שמייקל היה חתיך על-חלל, הוא הפך בעל כורחו למושא תשוקתן של אלפני נערות בריטיות (ולא רק) והיציאה המתוקשרת שלו הייתה צריכה להתעכב מעט בכמה שנים. נו ביגי. בכל מקרה, טוב היה עושה סמית' אם בכל זאת היה מנסה למצוא דווקא את הצהוב והנשכני ביחסים של רידג'לי ומייקל, או בינם לבין פרסונות אחרות בתעשייה, ומציג נקודת מבט אובייקטיבית אחת לרפואה. בסופו של דבר עולה תמונה יותר מידי שטחית מהסרט בגדר It's too good to be true.

על אף המגרעות של הסרט ונקודת המבט הסובייקטיבית בואכה הפשטנית שלו, הוא עדיין מהנה לצפייה ומרגיש כמו ממתק נוסטלגי צבעוני בתקופה סגרירית ומדכאת. הרבה בזכות השירים המקפיצים של הלהקה, המעברונים המהירים וקטעי הארכיון הנדירים של מייקל, שמתגלה במהלכו כאדם פגיע, שברירי וחסר ביטחון בכל הנוגע לכישרון שהיה לו. והיה לו וואחד כישרון. גם לרידג'לי.