"חומות של תקווה" היא הצגה חמודה, אבל לא מתעלה על הסרט המקורי

הסרט האייקוני מ-94' קיבל עיבוד בימתי, וחרף השנים שחלפו מאז הוצג לראשונה - הסיפור על האסירים בבית הכלא עדיין מצליח להסעיר, לרגש ולעורר מחשבה: בהצגה של תיאטרון גשר התפאורה מרהיבה, המשחק מצוין ואנסמבל השחקנים ראוי להערצה, אבל משהו היה קצת פושר • רק אל תשאלו אותם על מה הם יושבים | ביקורת הצגה

"חומות של תקווה", תיאטרון גשר
"חומות של תקווה" | צילום: Alexandr Khanin

בנקאי צעיר מואשם ברצח כפול של אשתו והמאהב שלה, ונידון לשני מאסרי עולם בבית הכלא הידוע לשמצה "שושנק". אם עד עכשיו לא ניחשתם שמדובר בתקציר העלילה של הסרט "חומות של תקווה", כנראה שקולנוע זה לא הצד החזק שלכם (או שהייתם מנותקים מעולם התרבות כמה עשרות שנים). הסרט, מיינד יו, שיצא לאקרנים בשנת 1994 אומנם לא זכה לתורים ארוכים בקופות בתי הקולנוע, אבל דורג על ידי 2 מיליון גולשים באתר IMDb כסרט הטוב ביותר בהיסטוריה.

גם בן זוגי הוא אחד מהמעריצים של הסרט. הוא צפה בו אינספור פעמים ומכיר את הסצנות כמעט בעל פה. לתפיסתו, מדובר בסרט חכם ועל זמני, והעובדה שהוא לא זכה אפילו באוסקר אחד - למרות שהיה מועמד בשבע קטגוריות - לא משנה דבר. האמת? אני נוטה להסכים איתו. "חומות של תקווה" עשוי היטב, וגם 30 שנה אחרי שיצא הוא עדיין מרגיש רלוונטי (ע"ע, בריחת האסירים מכלא גלבוע).

תיאטרון "גשר" החליט להעניק לסרט, שמבוסס על סיפורו הקצר של סטיבן קינג "ריטה הייוורת' והבריחה משושנק", גרסה בימתית, והסתקרנו לראות: האם הצליחו לשמר את הקסם?

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

קהל היעד שהגיע למקום היה מגוון. צעירים בשנות ה-20 לחייהם לצד מבוגרים יותר. מאחוריי היו גם בני משפחה שהשלימו פערים, ואפילו מפונים מגבול הצפון שהגיעו ליהנות מרגע של נחת בתוך הכאוס הבלתי נתפס איתו אנחנו מתמודדים כבר חודשים ארוכים. בשל העובדה שמדובר בסרט ארוך, בתיאטרון החליטו לחלק את ההצגה לשני חלקים, ובאמצע לדאוג להפסקה. מעבר לזה, עליי לציין לשבח את הנגישות במקום: יש כתוביות בעברית וברוסית לקהל הצופים המתקשים בשמיעה.

"חומות של תקווה", תיאטרון גשר
סיפור שעדיין מרגיש רלוונטי. "חומות של תקווה" | צילום: Sergey Demyanchuk

הניסיון לאפשר לאדם הנורמטיבי לקבל הצצה לחייהם של אסירים קיים ביצירות ספרותיות, קולנועיות וגם טלוויזיוניות. לפעמים הוא מוצלח יותר, לפעמים פחות. לא פעם הצופה או הקורא מקבל זווית חדשה שגורמת לו לגלות אמפתיה לפושעים שנמצאים מאחורי הסורגים.

רוב האסירים שבויים בקונספציה שהם נאסרו על לא עוול בכפם, וכך גם מתחיל הקשר בין שתי הדמויות המרכזיות בהצגה. אנדי הבנקאי הצעיר נכנס לכלא, וטוען בפני רד, אסיר ותיק ומקושר, שהוא חף מפשע. לאט לאט נרקמת בין השניים חברות אמיצה, והעלילה הולכת ומתגבשת. ההצגה אכן מתכתבת עם הסרט, אבל חשוב לי לציין שהעלילה המוצגת על הבמה היא רזה יותר. למרות שההצגה עורכת למעלה משעתיים, יש סצנות שלמות שירדו, וכאלה שעברו שינויים והתאמות.

"חומות של תקווה", תיאטרון גשר
אנסמבל שחקנים מעורר הערצה | צילום: Alexandr Khanin

השאלה "על מה אתה יושב?" היא שאלה רגישה בכלא, ושמים לב לזה גם בהצגה. בכל פעם שמישהו חשף את הסיפור האמיתי מאחורי כניסתו לכלא "שושנק", זכינו ליהנות מעוד פן באישיותו שיצא החוצה. כך למשל רד (יובל ינאי), שסיפר מדוע הוא יושב מאחורי סורג ובריח, והודה ברצח אשתו. בהמשך, אף גילה חרטה על שבחר לחתוך את הכבלים במכוניתה של אשתו, ולהרוג לא רק אותה - אלא גם את השכנה ואת תינוקה.

אנדי, בגילומו של אורי יניב, הצליח גם הוא למשוך את תשומת לב הקהל. בחלק השני של ההצגה הוא גילה כיצד כישוריו יכולים להיות מאוד מועילים בתוך בועת בית הכלא. כה מועילים עד שאמר כי היה צריך להיכנס לכלא בכדי להפוך לפושע. בכלל, קאסט השחקנים היה פשוט נהדר. הם מוסיפים עוד שכבות לעלילה ועושים את ההבדל. מעבר לזה, ניכר שהם חברים טובים מאוד אחד של השני, והתקשורת ביניהם על הבמה אפילו מצליחה לרגש.

"חומות של תקווה", תיאטרון גשר
צילום: Alexandr Khanin

אני באופן אישי נהניתי ממשחקו של אלכסנדר סנדרוביץ', המגלם את דמותו של ברוקסי, בכישרון רב. ממש הרגשתי את השנים שעברו עליו בכלא ואת התהליכים הפנימיים שהוא עובר עם עצמו. לדעתי טוב היה לו היו מציגים על הבמה את הסיום הדרמטי של חייו כפי שעשו בסרט.

אי-אפשר להתעלם מהתפאורה שהוסיפה הרבה מאוד להצגה, והעניקה לצופים באולם חוויה של בית כלא אמריקאי ריאליסטי למדי, יחד עם בחירת התלבושות המצוינת שהתאימה לרוח התקופה.

המסר המרכזי בהצגה נוגע בשאלה איך אנחנו בוחרים לחיות את חיינו. האם העובדה שקיבלנו קלפים פחות טובים משפיעה על מי שאנחנו נהיה? האם אנחנו יכולים לנקוט עמדה ולשנות, חרף הקשיים הבלתי נסבלים, והעובדה שאנחנו תלויים בחסדם של בעלי עמדות כוח? או כמו שאומרים: "בסופו של דבר, הכול מסתכם בבחירה אחת פשוטה: או שתתחיל לחיות או שתתחיל למות". אין כל ספק, הרוח האופטימית הזו היא מצרך נדיר במחוזותינו בעת הזו, ואנחנו מקבלים אותה בברכה.