לישון עם האויב

אוהדי סלטיק נגד אייל ברקוביץ'

אייל ברקוביץ', לדעת רבים הכדורגלן הישראלי הטוב בכל הזמנים, הוא דוגמה מובהקת לשחקן שפשוט לא הבין לאן הוא נחת. הקוסם, שחקן שהיה ידוע באישיותו הבעייתית, חתם בעונת 1999/00 בסלטיק תמורת סכום השיא ששלמה קבוצה סקוטית על רכש בזמנו - 7 מיליון ליש"ט – ודווקא התחיל טוב, כיכב במדים הירוקים וכבש את לב האוהדים. חודשיים לסיום העונה הראשונה שלו, לאחר הפסד בו איבדה סלטיק את האליפות לגלזגו ריינג'רס, הודה ברקוביץ' בראיון כי היריבה השנואה היתה טובה יותר במהלך העונה והתואר מגיע לה. ההצהרה של הישראלי, שלא הבין עד כמה קיצונית השנאה בין ריינג'רס הפרוטסטנטית לסלטיק הקתולית, היתה בגדר השפלה של ממש לאוהדים הירוקים, שהפכו מיד את ברקוביץ' לבוגד, והשמיעו כלפיו קריאות גזעניות במהלך המשחקים. מכאן רק הידרדרו יחסיו של ברקוביץ' עם הקהל, ורגע השיא היה בתנועה המגונה שביצע כלפיהם לאחר שער שכבש באחד המשחקים. בתום עונתו השניה, בה בילה את רוב זמנו על הספסל, עזב ברקוביץ' את סלטיק לשמחת האוהדים המקומיים. ברומא, מה לעשות, מומלץ להתנהג כרומאי.

אוהדי פרוג'יה נגד יונג הואן אהן

יונג הואן אהן , חלוץ נבחרת דרום קוריאה, כבש בשמינית גמר מונדיאל 2002 שער זהב ששלח את נבחרתו הלאה על חשבון איטליה הגדולה, במשחק שכלל שערוריית שיפוט גדולה שקיפחה את הסקואדרה אזורה. אהן, שחקן פרוג'יה האיטלקית, גילה כשחזר לקבוצתו בתום הקיץ עד כמה קדוש הכדורגל לאיטלקים. אוהדי פרוג'יה והמאמן סרסה קוסמי לחצו, ונשיא המועדון לוצ'יאנו גאוצ'י הצהיר כי אהן אינו רצוי במועדון, והוסיף כי "אין לי כוונה לשלם שכר לאיש שהרס את הכדורגל האיטלקי". כמה שבועות לאחר מכן, כאשר נרגעו הרוחות, חזר בו גאוצ'י מהודעתו, והציע לאהן לשוב למועדון בו שיחק במשך שנתיים. אלא שלקוריאני זה הספיק, והוא ענה שאינו מעוניין לחזור "לקבוצה שבחרה לתקוף אותי במקום לברך אותי על שער שכבשתי בגביע העולם". מאז אותו קיץ, בו הפך לפרסונה נון גראטה בארץ המגף, לא חזר אהן לשחק באיטליה.

אוהדי נבחרת הולנד נגד קלרנס סיידורף

קלרנס סיידורף, הולנדי ממוצא סורינמי, הוא שחקן אירופי בכיר שמחזיק גם בתואר בלעדי של השחקן היחיד שזכה בליגת האלופות במדי 3 קבוצות שונות. ועדיין, סיידורף הוא אחד השחקנים השנואים ביותר בארצו. ההולנדים חושבים שהוא עצלן, שחצן ומעל הכל – פחדן. בעקבות החמצות פנדלים סדרתיות ביורו 96 ובמוקדמות מונדיאל 98, החליט הקשר כי אינו ניגש יותר לנקודה הלבנה. במונדיאל 98 וביורו 2000 סירב סיידורף לבעוט פנדלים עבור נבחרתו, ומאז נחשב בהולנד לאחד שמשתין במכנסיים ברגעי האמת. נקודת השפל ביחסי סיידורף והקהל הכתום נרשמה חודש לפני יורו 2004, כאשר התקשורת והקהל לחצו על המאמן מארקו ואן-באסטן שלא יזמן את סיידורף לסגל הנבחרת. הלחץ עזר, סיידורף נשאר בבית ולא חזר ללבוש את מדי הולנד במשך שנתיים. סיידורף הוא עד היום מושא השנאה של ההולנדים, וכאשר הכדור נמצא על הנקודה הלבנה במשחק של הנבחרת, קיימת הסכמה בין הצדדים – את הפנדל צריך לבעוט מישהו אחר.

אוהדי ארסנל נגד עמנואל אבואה

ארסנל של העונה האחרונה היתה אמורה להיות הפנטזיה של כל אוהד כדורגל. שחקנים צעירים וכשרוניים, כדורגל התקפי ועל הכל מנצח מאמן עם מוניטין של גאון. אבל כמו שהתותחנים הוכיחו לא פעם בשנים האחרונות – יכולת לחוד ולוזריות לחוד. לקראת אמצע העונה, כשכבר היה ברור שגם הפעם ונגר לא יגנוב לסר אלכס את האליפות, התחיל הקהל לחפש אשמים. סדרת משחקים פחות טובים של המגן עמנואל אבואה הפכה אותו לשעיר לעזאזל. כל נגיעה שלו בכדור לוותה בשריקות בוז, כל כדרור ליד השער העביר רחשי בהלה באצטדיון, ובאחד המשחקים זכה המגן מחוף שנהב לשירת "You don't know what you're doing" ממקהלת האוהדים של התותחנים. למזלו של אבואה, ההחמצות המזעזעות של החלוץ הדני ניקלאס בנטדנר תפסו תאוצה, ומשכו את האש אליו. למרבה האירוניה, מי שהוצמד ע"י ונגר לבנטדנר כדי לסייע לו לצלוח את המשבר עם האוהדים היה לא אחר מאשר – ניחשתם נכון – עמנואל אבואה.

אוהדי מכבי תל אביב נגד ברוך דגו

איך שחקן שהביא למכבי תל אביב 3 גביעים, אליפות אחת וכבש במדיה 4 שערים בהופעה היסטורית וחד פעמית בליגת האלופות, הופך לשנוא האוהדים? התשובה, כמו לרוב השאלות שקשורות במכבי תל אביב, פשוטה: אבי נמני. ברוך דגו תמיד נחשב לאחד הכשרונות הגדולים של הכדורגל הישראלי, ולשחקן שמייצג את התקווה הגדולה של העליה מאתיופיה. הוא הגיע למכבי תל אביב כאשר היה בן 20, ומהר מאוד הפך להיות אחד השחקנים הבולטים בקבוצה וזכה בתואר שחקן העונה בעונת האליפות של 2002/03. בסוף אותה עונה, לאחר שאליל האוהדים אבי נמני הודח מהקבוצה, החליטו תומכי נמני כי דגו הוא האחראי לסילוק של מושא הערצתם, שזכה מאותו הרגע לקללות, גידופים ואפילו קריאות גזעניות. גם לאחר חזרת נמני לקבוצה, המשיכו האוהדים לדרוש את סילוקו של דגו. בקיץ 2005, מתוך רחמים או אולי מתוך כניעה ללחץ האוהדים, שיחררה הקבוצה את ברוך דגו, שהחליט שכנראה הוא לא עצבן מספיק את האוהדים בצהוב – וחתם בהפועל תל אביב.