אלכוהול או כלום

על אחד המדפים בחנות המזכרות ברחוב אוקספורד בלונדון, היתה תלויה חולצה עם ציור של זרע בצורת הסמל של Nike ועליה הכיתוב "Just did it". הביטוי הזה תיאר במדויק את תחושותי לאחר שחזרתי מהקפיצה הקטנה שלי ללונדון, במהלכה צפיתי במשחקי ליגת האלופות של ארסנל נגד רומא וצ'לסי נגד יובנטוס. מולדת הכדורגל מספקת לחובב המשחק חוויה כמעט מושלמת: האיצטדיונים נפלאים, הכדורגל קצבי ומהיר, נתיבי התחבורה לאוהדים נוחים ואפילו המזון טעים. בקיצור – חלומו הרטוב של כל אוהד. ובכל זאת, בשלמות ההנאה פוגעים מי אם לא האוהדים האנגלים.

לפני שאשפוך פה את טענותיי כלפי יושבי היציעים בממלכה, אפתח בסנגוריה: הסיבה המרכזית לכך שאני יכול להביע את אכזבתי מהם, היא העובדה שהם כאן. ועוד איך. אם אוהדי ארסנל, קבוצה שמאכזבת בשנים האחרונות באופן כמעט תמידי, עדיין מצליחים למלא את מעבורת החלל שנקראת אצטדיון האמירויות ב-60 אלף איש, כנראה שמגיעה להם בכל זאת מילה טובה.

אבל דווקא בגלל המילה הטובה הזאת – כגודל הציפיות, כך גודל האכזבה. מעבר לנוכחותם ביציע, התרומה של החבורה העצומה הזו למשחק ולקבוצתם היא שולית, ולעיתים אף מעוררת גיחוך. בשני המשחקים בהם צפיתי, באיצטדיון האמירויות ובסטמפורד ברידג', הצליחו כמה מאות אוהדים איטלקים להשמיע רעש יותר גדול מ-60 ו-30 אלף אוהדים של ארסנל וצ'לסי בהתאמה. גם האגדה על המקוריות של שירי העידוד של האנגלים התבררה כמופרכת. במשך כל 180 הדקות שלי על הדשא של לונדון, השיר הכי מקורי (ומגוחך) ששמעתי היה של אוהדי ארסנל, לאחר שער היתרון של ואן פרסי. "0:1 לארסנל, איזה שמחה, איזה גאווה", הם שרו. חייבים לשלוח אותם לאירוויזיון.

חטאיהם של נתיני המלכה אליזבת לא מסתיימים בפאסיביות וחוסר מקוריות. גם אתם מתבאסים לאחר למשחק כדורגל? הכל בראש שלכם. כי באנגליה מרשה לעצמו האוהד המקומי להגיע ליציע באיחור של רבע משחק, לעזוב 5 דקות לפני תום המחצית כדי להספיק לקנות לעצמו משהו לזלול, לחזור 5 דקות לאחר פתיחת המחצית השניה וללכת הביתה 5 דקות לסיום, כדי חס וחלילה לא להפסיד את הרכבת חזרה הביתה. 30 דקות - שליש ממשך זמן המשחק - שרף האוהד האנגלי הממוצע מחוץ ליציע במשחקים בהם נכחתי. וזה עוד במשחקים בהם הקבוצה שלו ניצחה. מעניין כמה הוא היה רואה אם היא התוצאה היתה אחרת.

כל המוזכרים לעיל מתגמדים לעומת החטא הגדול ביותר של אוהד הכדורגל האנגלי: הזלזול. במדינת הכדורגל שוכחים שהעובדה שהם המציאו את המשחק לא אומרת שהם הכי טובים בו. הבורות בכל הקשור לכדורגל מחוץ לאי הבריטי, כמו גם הזלזול בקבוצות היריבות, גורמים לך לתהות האם קבוצות מאיטליה, ספרד וגרמניה הן באמת כה חלשות, או שאולי האנגלים חיים בסרט. "מי זה 10 ביובנטוס? הוא נראה מוכר", שאל בחור חביב שישב שורה מאחורי, ונראה כמי שהתקשה לזהות את אלסנדרו דל פיירו. "הג'ינג'י בצד שמאל - זה ריסה מליברפול? מה, הוא עבר לרומא?! מה הוא חשב לעצמו?!", התפלא אוהד ארסנל, שבטוח שלשבת ביציע באנפילד עדיף מחולצת ההרכב ברומא.

יכול להיות שאחרי הביקור שלי באיצטדיון האמירויות, קרית אליעזר כבר לא יראה אותו דבר. יתכן שאחרי שחזיתי את דידייה דרוגבה, שמעון אבוחצירא כבר לא יראה לי כמו חלוץ אמיתי, וכנראה שגם הרכבת מבית יהושע לחיפה לא תזכיר לי אפילו במעט את זו שיוצאת מ-Edgware Road ל-Fulham Broadway. אבל בפעם הבאה שאני ארצה לשמוע אוהדי כדורגל שרים ומעודדים כמו שצריך, אני אוותר על ה-West Upper Stand בסטמפורד ברידג', ואסע ישר לקופסה בנתניה.