חבר שלנו אלוף עולם

הבומבה של שפיגלר

מותר להודות – הכדורגל שלנו חרא. ליגת העל - גם כשהיא צמודה – מעניינת כמו הבחירות לועד הבית, הנבחרת מתישה אותך כמו סרטים של וודי אלן ורוב הלגיונרים מזכירים את נציגינו בהוליווד שמככבים בתפקידי גופות. סופרסטאר ברמה עולמית? לא מתוצרת כחול-לבן. כי בניון, עם כל הכבוד, הוא עדיין לא קאקה או מסי, גיא אסולין הוא בינתיים רק שם וגרנט מככב כרגע בעיקר במדור הרכילות ב"פנאי פלוס".

אבל אם תשאלו את הותיקים שבינינו, הם יספרו לכם על שחקן ישראלי אחד שעשה אותם גאים באמת: מוטל'ה שפיגלר, האיש שכבש שער עבור ישראל בגביע העולם – הטורניר הזה שאנחנו מנסים לשווא להגיע אליו כבר 40 שנה. חוץ מזה, הבחור מנתניה החליף מסירות עם פלה האגדי בקבוצת קוסמוס האמריקאית, אז הנה לכם ההוכחה הניצחת. אז אל יאוש, ילדים: עם קצת אופטימיות והרבה כוח רצון, גם מפה יכול לצאת כריסטיאנו רונאלדו הבא. או שנסתפק בעוד ראובן עובד.

האיפון של יעל ארד

אורנה אוסטפלד, סוג של פמינסטית עם מקרופון, תמיד טענה שספורט הנשים בארץ מקופח. ובכן, היא צודקת. במדינתנו השוביניסטית, שבה לנשים יש אגף משלהן בבית כנסת ובכמה ערים הן גם הולכות בצד אחר של הכביש, לא ממש סופרים את הספורט של המין היפה. כדורסל הנשים מעניין רק בגלל ההתנצחויות הבלתי נגמרות בין אותה אוסטפלד ליואל לביא, הכדורגל שלהן מעניין רק את מי שחושב שימצא שם כוסיות, ושאר הענפים מעניינים ממממ..... אף אחד.

ובכל זאת, דווקא ה-"Women Power" הוא שהביא לנו מדליה אולימפית ראשונה – יעל ארד, עם מדליית כסף בג'ודו בברצלונה 92'. לא משנה שרק יום לאחר מכן הסכר נפרץ, ואורן סמדג'ה עלה גם הוא על הפודיום, כי מאז יעל ארד לא חזרה המשלחת שלנו ללא מדליה מהמשחקים האולימפיים, תהיה עלובה ופאתטית ככל שתהיה. לכן, לא משנה כמה נזלזל בו, ספורט הנשים יהיה תמיד חלק גדול מההיסטוריה של העם שלנו. אז בואו נרד מהעץ הזה, כדי שההצלחות ימשיכו לבוא, וגם כדי שאורנה אוסטפלד תעזוב אותנו בשקט.

ה"תבלו" של מודי בר-און

"אבל המשחק מתחיל עוד שלושת רבעי שעה! בוא נשב קצת ביחד, לא ראיתי אותך כל היום...". נשות ישראל מכירות את הריטואל הזה כבר שנים: הגבר חוזר הביתה מיום העבודה, מוותר על ארוחת ערב, חוטף בירה מהמקרר ומתיישב מהופנט מול מסך הטלוויזיה, כדי לבהות בגבר עם רעמת שיער מגוחכת ושני קרחים עם משקפיים, שנראים בכלל כמו רואי חשבון. גם התשובה של הבעל ידועה בכל רחבי הארץ: "המשחק מתחיל עוד 45 דקות, אבל אולפן האלופות מתחיל עכשיו...".

מה יש באנשים האלה, שמרתק אותנו למסך לעיתים יותר ממשחקי ליגת האלופות עצמם? האם זו הקלילות של מודי בר-און, שנראה כאילו אמא שלו ילדה אותו באולפן? האם הידע העצום של נדב יעקבי ואבי מלר, שמכירים את הזווית בה משתין פול סקולס כשהוא קם בבוקר? אולי זה יצר המציצנות שהשתלט עלינו, והדחף להבין מה באמת קורה בין איציק זוהר ליעל בן דב?! המותג הזה, שנקרא "אולפן ליגת האלופות", נחשב כבר שנים למדורת השבט, ואפילו באופ"א העניקו להם יותר מפעם אחת פרס על איכות השידורים. אז מי אמר שאין בארץ תרבות ספורט?

המגפה של הקבוצה של המדינה

במספרה, במכבסה, במשרד. לא משנה לאן תגידו בכל יום חמישי, רוב הסיכויים שתשמעו קבוצה של אנשים, ללא קשר לדת, גזע, מין או כל פרט דמוגרפי אחר שלהם, מדברים על "המשחק של מכבי ת"א ביורוליג". הקונצנזוס הזה, שמאחד גברים, נשים וטף שצופים "בקבוצה של המדינה" כל יום חמישי כבר שלושים שנה, הפך למגפה שגדולה מכל אהדה לספורט. צהבת.

צביעות? פיצול אישיות? הרי רבים מאותם "אוהדים" ששמחים על כל שלשה של דרק שארפ ביום חמישי, קפצו מאושר כשחולון לקחה בשנה שעברה את האליפות, ולא יכולים לסבול את אבי נמני. אולי זה הטרנד? לא ממש, משום שמאז ימי ג'מצ'י וארואסטי הדיסק-מן כבר הוחלף באיי-פוד, אבל יום חמישי הוא עדיין "היום של מכבי". אז עם מה נשארנו? עם הרצון בשייכות, אם תרצו הזקפה הלאומית, שגורמת לכל אותם אנשים לחכות כל כך לרגע בו יוכלו להגיד "אני אוהד של אלופת אירופה". תקראו להם טרמפיסטים, צבועים, להם זה לא איכפת. רק אל תשכחו לקרוא להם כשהמשחק מתחיל – כי הם לא ממש יודעים מתי זה קורה.

הזינוק של לימור לבנת

בגלל איזו מחלה לוקחים כדור בשם "מיסטרל"? איך שייטי ה-470 מסתדרים עם סירה באורך 470 מטר? באיזה נשק יורים בשלושה מצבים? אין לכם מושג, הא? זה בסדר, לאף אחד אין. ובכל זאת, פעם בארבע שנים אנחנו מוצאים את עצמנו קמים ב-4 לפנות בוקר של יום עבודה, ורק כדי לראות את שחר צוברי שט בין מצופים בים או את אלכס אברבוך מנסה לקפוץ מעל מקל, בעזרת עוד מקל, רק יותר ארוך.

זה לא שאנחנו מתיימרים להבין בענפים האלה, שיש לנו מושג מה החוקים שלהם או שאנחנו זוכרים לאיזה מקום הגיע רוגל נחום באולימפיאדת אטלנטה. כי אנחנו לא. אבל רגשי הנחיתות הספורטיביים של העם היושב בציון גורמים לנו להעריץ עד דמעות כל ספורטאי שלובש את החולצה כחול לבן, ולא משנה אם בחיי היום-יום הוא משתייך למיעוט שהיינו מכריחים אותו לבחור בין נאמנות לאזרחות. כי אנחנו מדינה עם שסעים חברתיים, אבל כזו שיודעת לשחק אותה מאוחדת כשצריך. כי הממשלה שלנו לא תמכה ולא תתמוך בספורט, אבל שרת הספורט שלה לא היססה לקפוץ על הפודיום באתונה ולחטוף מגל פרידמן את מדלית הזהב. וכמה שכעסנו והתבזינו בגלל לימור לבנת, כמה שאנחנו מתים שהיא תעשה את זה שוב.