נסע בין כוכבים: המורשת של פיל ג'קסון גדולה בכדי לדעוך עם פרישתו

וואו. כמה נכתב על פיל ג'קסון בימים הספורים שחלפו מאז שהודח עם לוס אנג'לס לייקרס בסוויפ בסיבוב על ידי דאלאס מאבריקס, במה שככל הנראה הייתה הסדרה האחרונה שהוא יאמן ב-NBA. נכון, יש סיכוי שהוא שוב ייקח שנה בצד, בטח עם איומי השביתה ועם איך שהקבוצה שלו נראתה בשבועות האחרונים - כמו חבורה של אנשים שלא רוצים להיות אחד ליד השני - ואז יחזור כדי לאמן את ניו יורק ניקס. אבל נכון לעכשיו זו בסך הכל שמועה שאנחנו, חובבי הכדורסל, זרקנו לאוויר ומאז ממשיכים לנשוף תחתיה כדי שלא תדעך ותיעלם. קצת כמו שכל מי שצפה בחתונה המלכותית לפני כמה שבועות ישר חשב לעצמו שפיפה מידלטון והנסיך הארי יכולים להתאים אחד לשני. בלי בסיס אמיתי, זה רק נראה נכון. וגם חזרה של ג'קסון, המאמן המעוטר בתולדות הליגה, לקבוצה בה החל את דרכו כשחקן מקצוען, בדיוק 40 שנה אחרי שזכתה באליפות האחרונה שלה וכשבסגל שלה כבר נמצאים שניים מהשחקנים הכי טובים בליגה (רק שהם לא מצליחים בינתיים להוציא את המקסימום משיתוף הפעולה ביניהם - שזו הסיטואציה האהובה על ג'קסון), נראית נכונה.

אבל ההתעסקות בזה היא אחד הדברים שמבדילים בינינו כל יתר האנשים, לבין ג'קסון ודומיו. כי פיל לא מתעסק בחזיונות ושאיפות שווא, בתקוות ובתהיות ריקות. ג'קסון, שבחייו עשה את המסלול מבן לנוצרים אדוקים לנער היפי פוחז, למאמן מתחיל שמנסה להתפרנס מעבודה בליגות קטנות ועד לדמות בעלת חשיבות היסטורית בספורט המקצועני, שהנחילה לגדולי הכוכבים העשירים והמפורסמים ערכים ממסורות שבטיות עתיקות - עסוק כל הזמן בכאן ועכשיו. ברגע הנוכחי, ובקבלה והתאקלמות אינסטינקטיביות כמעט למעגל השינויים שמכתיב את חיינו.

ואם הסיטואציה הנוכחית היא כזו בה הקבוצה שלו מפורקת חברתית, שבורה מנטלית, ומודחת מהפלייאוף בצורה מבישה, שכוללת גם שתי עבירות מאוד מכוערות מצד אנשים שאיבדו את קור הרוח שלהם כי כל מה שהם רצו זה לא להיות כאן ולא להיות עכשיו, אז הדבר הנכון לכאן ועכשיו יהיה לחייך לאורך כל הרבע האחרון המשפיל, להתלוצץ עם הכתבים במסיבת העיתונאים, וללכת הביתה לחשוב קצת. רבים תולים את הספקולציות לגבי עזיבתו או פרישתו או חבירתו לניקס בכך שלא נתן תשובה חד משמעית לעיתונאים מיד בסיום המשחק. אבל לתת תשובה חד משמעית, בסיטואציה הזו, זה בדיוק משהו שפיל לא יכול לעשות. כי זה להתעסק בספקולציות ותהיות.

וואו. כמה קראתי וראיתי ושמעתי על פיל ג'קסון בימים הספורים שחלפו מאז שהקריירה שלו, כנראה, הגיעה לסיומה. והרבה יותר מדי דברים ממלאים לי את הראש, משחקים לי במחשבות, מתרוצצים לי בין הזכרונות שקשורים באיש. קשה למקד אותם, והלוואי שהייתי מסוגל לשמוע ממנו איזה טיפ עכשיו, כזה שיעזור לי לנקות את רעשי הרקע ולהתרכז בעיקר. להישאר עם ראש צלול, ולפעול.

זה בדיוק מה שג'קסון הצליח לעשות עם כל השחקנים שלו. לגרום להם למצות את הכשרון שלהם כיוון שהתרכזו פשוט בלפעול. ואפילו אם זה מייקל ג'ורדן, קובי בראיינט ושאקיל אוניל, כוכבים עצומים, הגדולים בעולם, שלמרות שלל עיסוקים מחוץ לפרקט, למרות תשומת לב היסטרית מהסביבה, למרות מעמד של אלילים, הצליחו ללמוד ממנו כיצד להשאיר את הכל מחוץ למגרש. ועל הפרקט לשמור על פוקוס בדרך לעוד ניצחון, ועוד תואר. ג'קסון גם הצליח לעשות את זה עם אנשים כמו דניס רודמן (כל הקרדיט לפיל) ורון ארטסט (חלק מהקרדיט לפסיכולוגית שלו), שתיים מהדמויות היותר בעייתיות ומוטרפות שאי פעם שיחקו ב-NBA, שהגיעו לג'קסון אחרי שכולם ויתרו עליהם, ותחתיו נתנו עוד פוש אחד אחרון. שהסתיים, איך לא, באליפות.

כשמדברים על ההישגים של ג'קסון תמיד מוזכרת העובדה שבכל 11 האליפויות בהן זכה עמדו לרשותו השחקן הטוב בעולם (קודם מייקל, אח"כ שאק ולבסוף קובי), ולצדו שחקן המשנה הטוב בעולם (קודם פיפן, אח"כ קובי ולבסוף גאסול). וכשהעובדה הזו מוזכרת, תמיד אומרים שאף אחד מהם לא זכה לפני שג'קסון אימן אותו, אבל המשמעות השניה - שג'קסון לא זכה עם קבוצות "נורמליות" - תמיד מובאת במין קריצה. עד כמה גדול ההישג של המאמן אם השחקנים שהשיגו אותו הם הכי טובים בתחומם?

הרי גרף ההתקדמות של מייקל ג'ורדן, עוד לפני שג'קסון הגיע, אמור היה להסתיים בגמר ובאליפות בסופו של דבר, בין כה וכה. שלוש שנים הוא עף בסיבוב הראשון, פעמיים אחרונות מול בוסטון הענקית. אחר כך הוא השתפר, והפסיד לפיסטונס המעולה בסיבוב השני. שנה אחר כך הוא הפסיד לאותה דטרויט, עדיין בשיאה, בגמר המזרח. הגרף מראה כיוון ברור. בנוסף, ג'ורדן התבגר עם הזמן וגם פיפן, גרנט וקרטרייט הצטרפו כולם לפני ג'קסון. ג'ורדן, גם בלי ג'קסון, בסופו של דבר היה לומד לסמוך יותר על החברים שלו - שהם בעצמם טובים בהרבה מחבריו לקבוצה בשנים הראשונות - וזה היה נגמר בתואר או שניים. או יותר.

והסיפור עם קובי, שאק והלייקרס די דומה. ב-96' קובי נבחר בדראפט מהתיכון, שאק הגיע מאורלנדו, ולאט לאט השניים למדו לשחק אחד עם השני. איך שלא תשחק עם זה, כשהשניים הגיעו לשיאם (קובי - לשיאו הראשון) סביב החלפת המילניום, הם היו שני השחקנים הכי טובים בליגה. מי היה עוצר אותם, עם או בלי ג'קסון על הקווים?

לכאורה אלה טיעונים קבילים. ואין בכלל ספק שגדולתו של ג'קסון הרוויחה רבות מהציוות שלו עם שחקנים שכאלה. וגם אפשר לראות בקלות כיצד ג'ורדן-פיפן ושאק-קובי שווים כמה תארים גם בלי ג'קסון. אבל לומר את זה, זה לשכוח לגמרי מה חשוב בכדורסל. ומה שחשוב בכדורסל זה קודם כל שמדובר במשחק קבוצתי. מייקל ג'ורדן של חמשת העונות הראשונות שלו היה ילד קצת ערס, עם שרשראות ומכנסיים יותר ארוכים משל כולם וחוזה אישי עצום בנייקי, שבהשראתו אמר שגם רפובליקנים קונים סניקרס ושהאמין שאפילו שאין I במילה TEAM, הרי יש אותה במילה WIN וזה מה שחשוב. בשלוש העונות שלהם יחד עד ג'קסון, קובי ושאקיל עפו מהפלייאוף לקבוצות שלא היו בהכרח מוכשרות יותר בתוצאות 4-1, 4-0 ו-4-0. כי כשרון זה לא הכל.

ומי שהיה הראשון שהצליח להחדיר למוח העקשן של ג'ורדן ש-8 אסיסטים למשחק לא בהכרח אומרים שאתה משתף את החברים שלך כשזה חשוב, שמשחק קבוצתי זה שכולם בוטחים בכולם, כל הזמן, גם כשקשה, ושאפשר לנצח רק כשכולם מרגישים בטחון במשחק של עצמם, ויודעים שיש להם את הגב של החברים שלהם - היה ג'קסון. ומי שהיה הראשון שאיכלס את האגו העצום של שאק ואת האגו העצום של קובי תחת אותה מטרה משותפת, ששכנע אותם שאם יוותרו מעצמם בשביל הקבוצה, אז ההצלחה הקבוצתית תהפוך אותם לגדולים יותר משאי פעם יוכלו להיות לבד - היה ג'קסון.

תסתכלו על שיקגו בולס של היום, כשדריק רוז יודע שגם בפיגור, בדקה האחרונה של משחק פלייאוף, הוא מסוגל להוציא כדור לשלשה ולסמוך על החברים לקבוצה - ותראו מישהו שיודע את זה לבד. ג'ורדן, קובי ושאק לא ידעו את זה. תסתכלו על אוקלהומה של היום, כשראסל ווסטברוק אמור להיות רכז שמשחק לצד הסקורר הכי טוב בליגה, ועדיין זורק יותר ממנו, ותראו מישהו שחייב שיבוא לו איזה בחור הזוי אחד עם קטורות עשן, טופרי דוב, תמונות של בפאלו לבן וספרים על מודעות עצמית ויגרום לו להבין שהדרך אל תהילה אמיתית עוברת דרך היכולת להכניע את העצמי לטובת הקבוצתי.

ועכשיו אומרים עליו גם שהוא פורש בלי להשאיר מורשת אמיתית בליגה. כי אף אחד לא מחלק ספרים לשחקנים שלו, משכיב אותם בחדר חשוך ומדליק להם השד-יודע-מה ונותן למחשבות שלהם לנדוד כחלק מתכנית האימון. כי אף מאמן לא נשאר לשבת על הספסל גם כשהקבוצה שלו מאבדת יתרון, לא לוקח פסק זמן ומחכה שהם יוציאו את עצמם מהבור. כי אף קבוצה לא משחקת את התקפת המשולש.

אבל כשווייד ולברון מוכיחים שקבוצה יכולה להתקיים עם שני זכרי אלפא שחולקים את התהילה ואת הזריקות, כשקובי יראה לכולם בשנים הקרובות שהוא מוכן לחזור לעמדה של אופציה שניה בהתקפה, כשרוז ימשיך למצוא את האיש הפנוי, כשווסטברוק יבין בגיל 30 שהוא צריך ללכת לקבוצה עם עוד כמה ותיקים שלא זכו באליפות כדי לפרוש עם טבעת - בכל פעם שמשהו כזה יקרה אתם תראו את המורשת של פיל ג'קסון מהדהדת ברחבי הליגה.

כי קבוצות מלאות כוכבים שנשארו יחד לאורך זמן וזכו בהרבה תארים, אבל עשו זאת בשנות החמישים, השישים, השבעים ואפילו השמונים המוקדמות - הרבה לפני ש-NBA נהייתה ליגה ענקית ושכוכביה הפכו מולטי מיליונרים מוכרים לכל ילד בעולם - הן בהחלט ראויות להערכה, אבל ברור שלא התמודדו עם אותם לחצים שכוכבי כדורסל מתמודדים איתם ב-20 וקצת השנים האחרונות. מי שלקח את הערבות ההדדית הזו בין אתלטים שאפתניים, שימר אותה כערך עליון בשנים שהליגה שמה את כל יהבה על האינדיבידואל, תיעל אותה לכדי הצלחה חסרת תקדים, והשאיר אותה כהוכחה לדורות הבאים שזו הדרך היחידה לתהילת אמת, הוא ג'קסון. וזו חתיכת מורשת, שאפילו 11 אצבעות מלאות בטבעות לא יכולות להסביר עד כמה היא חשובה.