על גדות אותה התעלה

"אני זוכר שהייתי הולך לראות אותו כילד, על מגרש הבלטות ברחוב דובנוב".

את המשפט הזה, מילה במילה, שמעתי פעמיים בימים האחרונים. פעם אחת מצביקה שרף, פעם שנייה מאבא שלי. שניהם, ילידי תחילת שנות ה-50, גדלו בצפון הישן של תל אביב. שניהם שיחקו במחלקת הנוער של מכבי תל אביב אך נהגו לפקוד באופן די קבוע גם את המשחקים של קבוצת הבוגרים של אליצור תל אביב. הסיבה המרכזית היתה הכוכב של אליצור בשנות ה-60 וה-70: בחור בשם יצחק הוכמן שכולם קראו לו הוכל'ה.

"הוא היה שחקן מיוחד, אחד הטובים באותם הימים", נזכר שרף, "אתלט, קלעי, סקורר". הוכל'ה גדל במשפחה דתית בבני ברק אולם כשבגר הסיר את הכיפה למרות שנשאר מסורתי. בנבחרת הקאדטים הוא שיחק לצדו של אריה מליניאק, אך למרות העתיד המבטיח בכדורסל החליט להתגייס לצנחנים. מדי מוצאי שבת השתדל לחזור לתל אביב כדי לשחק במדי אליצור. לא תמיד זה הצליח. "הוא היה מגיע משבטה ומכל מיני חורים בדרום", נזכר אחיו הצעיר, מוטי, "הוא כל כך אהב את המשחק. אבל גם הקבוצה הייתה זקוקה לו מאד".

הוכל'ה היה הסופרסטאר של אליצור. סקורר של כמעט 25 נק' בממוצע. הוא קיבל המון הצעות מהליגה הבכירה (אליצור שיחקה בארצית) אך המועדון סירב לשחרר אותו. אופציה של הסגר, שנה או שנתיים ללא כדורסל, לא נראתה לו סבירה. ולמרות הכל הוכל'ה זומן לנבחרת הלאומית – הכדורסלן הראשון אי פעם שהצליח לעשות זאת מהליגה הארצית. בשנת 1970 הוכל'ה קיבל עוד צ'ופר: אליצור הסכימה לשחרר אותו לשנה אחת בלבד לקבוצה מהליגה הלאומית (ליגת העל של אותם ימים). יהושע רוזין, אז מאמן הפועל חולון, החתים אותו כמחליפו של אורי שטרן האגדי. הוכל'ה שיתף פעולה עם עופר אשד ורמי צייג וסיים את העונה כקלע השלישי בקבוצה. באותה שנה הצטרף לחולון עוד שחקן חיזוק. רק שהוא היה הרבה יותר צעיר מהוכל'ה. קראו לו צביקה צימר והוא היה בן 17 בלבד.

צביקה צימר גדל בקיבוץ חולדה. אביגדור מוסקוביץ', בן גילו מגבעת ברנר, היה זה שהמליץ לרלף קליין, מאמן נבחרת הנוער, לצרף את צימר לסגל. "אני זוכר שהוא הגיע לאימון, רלף ראה אותו, ומיד אמר לו שהוא בפנים", משחזר מוסקוביץ'. באותה נבחרת שיחקו בין היתר מיקי ברקוביץ', מוטי ארואסטי, שוקי שוורץ, מאיר קמינסקי, ואורי בן ארי. ומוסקוביץ' כמובן. היא סיימה במקום הרביעי באליפות אירופה בזאדר 1972 ונחשבת לנבחרת הנוער הגדולה בכל הזמנים. "הייתה הרבה פוליטיקה באותם הימים", נזכר מוסקוביץ', "ולא היה פשוט לקיבוצניקים להתקבל לנבחרת. אבל לשמחתי הרבה צימר נכנס".

גם ברקוביץ' זוכר לטובה את הקיבוצניק מחולדה. "הוא היה קומבו גארד", טוען מיקי, "שחקן שידע גם לנהל משחק וגם לקלוע נהדר. בכלל הקיבוצניקים היו קלעים מעולים. אבל היה בצביקה משהו מיוחד. מן שקט כזה שלא פוגם אלא רק מוסיף למנהיגות. הוא היה מאד דומיננטי בנוכחות שלו". מוסקוביץ' רצה לצרף את צימר גם להפועל גבעת ברנר, "אבל באותם ימים לקיבוצניק מחולדה לשחק אצלנו היה מעבר מעבר לקווי האויב. אז צביקה הגיע לחולון. וזו הייתה החלטה טובה כי מנהל הנבחרת, שבתאי שטריקס, היה מנהל חולון. וגם המאמן יהושע רוזין מאד העריך אותו".

למרות ההערכה הרבה לה זכה צימר בעיר הוא החליט להשהות את קריירת הכדורסל ולהתגייס לשירות קרבי. "בקיבוץ התחנכנו ללכת לקרבי", מסביר מוסקוביץ', "אבל שחקן עם הכישרון של צביקה היה אמור ללכת איתי לבני משקים, ולעשות שירות קל יותר וקרוב לבית. אבל הוא היה עקשן והחליט ללכת ליחידה מובחרת. ניסיתי לשכנע אותו להמשיך בכדורסל, ואני זוכר שהוא שלח לי מכתב שבו הסביר את ההחלטה שלו. חבל שלא שמרתי אותו".

גם בקיבוץ התייחסו לצימר כנון-קונפורמיסט. הסופר עמוס עוז, שגדל בחולדה כילד חוץ ולימד את צימר ספרות בתיכון, כתב עליו: "צביקה שדורש בכל תוקף להבין בדיוק למה, צביקה שיש לו סקרנות גדולה וחשדנות מפוכחת כלפי כל המוסכמות ('ביאליק אומר, אז מה אם ביאליק אומר, שאלה אם זה נכון, אם זה נכון בימי ביאליק, ואם כן – אם זה עוד נכון גם כעת...')". האהבה לשירה וספרות לא התנגשה בתשוקה לכדורסל. "משחק טוב זה כמו שיר טוב", אמר צימר לעוז, "יש רגש, יש טכניקה. אפשר לנתח כדורסל כמו שאתה מנתח שיר בשיעור ספרות".

על הוכל'ה מספרים כי "היה מאד חזק, כזה שמנצח את כולם בהורדות ידיים בחוף הים". נפתלי גושן, רכז הליגות ושחקן נוער בחולון כשהוכל'ה כיכב בבוגרים, זוכר "שחקן מוכשר במיוחד. אבל גם יפה הוא היה. תמיד היו סביבו בחורות ואם היה משחק היום צלמי הפפראצי היו אוהבים אותו". בגיל 24 נשא הוכל'ה את רחל לאישה. ב-1969 נולד בנו בכורו, אורי. כיום אורי הוא שחקן תיאטרון מצליח. ואחותו הצעירה מיכל גם היא שחקנית. ורחל הוכמן היא המורה הבכירה בארץ לפיתוח קול. אבל יצחק הוכמן, הוכל'ה, היה קודם כל ספורטאי. "כשלמד בוינגייט חינוך גופני התיידד עם אחד, פיני שפילמן, שחקן כדוריד ממכבי תל אביב", מספר מוטי הוכמן, "הוכל'ה מימיו לא שיחק כדוריד אבל שפילמן כל כך נדהם מהיכולת שלו בהדרכות הכדוריד שהוא ישב לו על הראש שיצטרף למכבי תל אביב. הוכל'ה הצטרף אליהם בחצי השני של העונה, כשהקבוצה הייתה במקום האחרון ומועמדת וודאית לירידה. בעשרה משחקים הוא סיים שש פעמים כמלך השערים, והקבוצה בסוף ניצלה".

גם בכדורסל דברים הלכו לו בקלות. "הוא היה 1.87 מ', אז מאד גבוה לקלעי", מספר גושן, "הוא ידע לכדרר ולמסור, אבל הדבר הכי זכור זה הניתור הנפלא והיכולת לעשות נקודות". מוסקוביץ' זוכר "שחקן חכם שלא יעשה מטר מיותר. ווינר, לו סילבר כזה". ומוטי הוכמן מוסיף כי "כולם אומרים שטל ברודי הביא את הסבסוב לארץ, אבל אני ראיתי את הוכל'ה עושה סבסובים הרבה שנים קודם לכן".

"חמש לפנות ערב. קיץ שהיה: לפני שנתיים, אולי לפני שלוש. רוח מערבית. אור דועך. סוף יום שרבי בחולדה. אתה משוטט, עובר פה ושם, מגיע אל מגרש הכדורסל. צביקה, יחיד, בגופיה אדומה ובנעלים לבנות גדולות, מתאמן דומם בקליעה ביד אחת אל הסל...אבל כעת בדמדומי-השרב האלה, פתאום אתה שם לב לעובדה תמוהה: זוהי כנראה הפעם הראשונה שאתה רואה את צביקה לבדו. אף פעם לא ראית את צביקה בלי אנשים מסביב. תמיד, תמיד מוקף אנשים וצוחק, מוקף אנשים ומתווכח, מוקף אנשים ושמח, תמיד בין אחרים, בנים, בנות, דעות, עניינים, בעיות, סיפורים, תמיד להוט לשמוע ולהוט להשמיע. והנה כאן לבדו כעת".

(עמוס עוז כותב על צביקה צימר)

חיים הוכמן לחם בשורות האצ"ל ונאסר לעשרה חודשים בבית הכלא בעכו ב-1939. לאחר מכן שירת כקצין קשר בגדוד 35 של חטיבת אלכסנדרוני במלחמת השחרור. שישה ילדים נולדו לחיים הוכמן. הבכור שבהם, יצחק, הלך בדרכי אביו ובחר בשירות קרבי. שלושת אחיו הצעירים חיקו אותו. "זה החינוך שקיבלנו בבית, לא הייתה ברירה אחרת", אומר מוטי הוכמן שצעיר מאחיו הבכור בשבע שנים. במלחמת ששת הימים שירת הוכל'ה כקצין מודיעין צעיר בחטיבת ברק של מושיק בריל, לימים האלוף משה בר-כוכבא. "היה להוכל'ה מזל אז", משחזר מוטי, "ירו עליו בג'נין והוא חטף את הכדור בעוזי שלו".

לאחר השחרור החליט הוכל'ה להירשם ללימודי חינוך גופני בוינגייט, שם אחד המדריכים האהובים אליו היה עמיצור שפירא, לימים מאמנה האישי של האצנית המחוננת אסתר רוט שחמורוב. "הוכל'ה ועמיצור היו חברים מאד קרובים והוכל'ה נסע למשחקי מינכן 72' כדי להיות איתו", מספר מוטי. רציחתו של שפירא ועוד עשרה מחבריו למשלחת הישראלית על ידי ארגון ספטמבר השחור השפיע עמוקות על הוכל'ה. כשחזר לארץ החליט לחזור לצה"ל. הוא עזב הכל, את העבודה בתיכון עירוני ה', את התואר השני במדעי המדינה וקרמינולוגיה בבר אילן, והתגייס. המשימה של הוכמן הייתה להקים מערך הדרכה למפענחי תצ"א (תצלומי אוויר) בבסיס גלילות. כשהשלים אותה כעבור 12 חודשים החליט לחזור לאזרחות. אך בסוף אותה שנה, 1973, שוב גויס ביחד עם רבבות נוספים למילואים.

ישראל הייתה תחת מתקפה בגבולות סוריה ומצרים וקצין המודיעין הוכמן נשלח לאזור תעלת סואץ. ב-23 באוקטובר הגיעה קריאה בקשר; גדודי שריון וצנחני מילואים ספגו אבדות רבות בעיר. הוכל'ה עלה על זחל"מ עם שמונה לוחמים נוספים בדרכם לסואץ. מה שקרה להם בדרך לא ידוע עד היום. "אני הייתי באותו זמן במילואים ברמת הגולן", משחזר מוטי השריונר, "שישה שבועות לא הגעתי הביתה. ובביקור הראשון נאמר לי שהוכל'ה נעדר. ביקשתי אישור מהמח"ט שלי לרדת לאיזור פאיד. במשך יום שלם לקחתי טרמפים והגעתי בשעות ערב לתעלה. אי אפשר היה לדבר עם אף אחד. ואף אחד לא ידע מה קרה לאח שלי. המון חיילים שלנו נפלו בשבי. שלושה חודשים קיווינו במשפחה שהוכל'ה בשבי. ואז קיבלנו את ההודעה".

המצרים החזירו את גופתו של יצחק הוכמן לארץ. הוא נקבר ביום שבו נולדה בתו הצעירה, מיכל.

צביקה צימר הצעיר אף הוא נשלח לתעלה. בגיל 19 וחצי, כחייל סדיר, הוא היה בורג קטן בחטיבת שריון עצומה. ב-9 באוקטובר הטנק של צימר הופצץ. מפקד הטנק מת במקום. גם המפקד של הטנק הסמוך. "וצביקה תפס פיקוד" כותב חברו ליחידה דני הרינג. "והאויב מסביב רב. והוא סוגר עליהם מכל הצדדים. ותותח הטנק משתתק. והתחמושת החלה אוזלת. וצביקה זורק רימונים. מלחמת מעטים מול רבים. אבל אותו (במכשיר הקשר) שמעתי שקט. מרגיע. ושאלתי (במכשיר הקשר) 'מה נשמע' ואמר לי (תוך כדי לחימה) 'אתה יודע, במקום אחר יכול להיות יותר טוב". וכך במלים אלו, (תוך כדי לחימה) ואני בקול רועד 'תחזיק מעמד'. וצביקה בבטחון (וכל זאת תוך כדי לחימה) 'להתראות ביום שישי. נשחק טניס'. וצביקה שם במעוז הצפוני על קו מי התעלה. ולו מרכבת אש. והוא נלחם. והמצב חמור. וקולו (במכשיר הקשר) מרגיע.

"וזהו-זה. והכל נדם. והוא היה חייל פשוט. שמפקדו נפל והוא תפס פיקוד. וזה כל-כך אופייני לו. והוא באמת היה גיבור".

ימים ספורים לפני שהוכל'ה נפל הוא נתקל בכוח של ארבעה חיילים מצריים. הם תקפו אותו אך שלושה מהם הוא חיסל. את הרביעי לקח כשבוי. "הוא היה צמוד אליו שלושה ימים בלחימה, בקושי בלתי נסבל", מספר מוטי, "עד שהעביר אותו לכוחותינו". במשך שנים ניסה מוטי לגלות כיצד נהרג אחיו. "אף אחד לא יודע בדיוק. אבל שמעתי מאנשים ששמעו מאנשים שפגע טיל בזחל"מ. שניים-שלושה נפצעו מיד, כולם נאלצו לעזוב. הם הסתתרו בבתים שהיו באזור. ואז עשרות חיילים מצריים תקפו אותם. הם נלחמו עד הכדור האחרון". ב-23 באוקטובר נהרגו יותר מ-80 חיילים ונפצעו כ-200 חיילים בפאתי העיר סואץ. "צה"ל רצה לכבוש את העיר אבל בגלל האבידות הרבות הוא החליט לוותר", אומר מוטי, "זה היה מבצע כושל. יצאנו עם הזנב בין הרגליים". וגם זו חלקה של מלחמה. ובוודאי בזו של יום כיפור, כשאנדרלמוסיה טראגית שלטה בהוויה.

צביקה צימר התייתם מאביו בגיל שלוש. אמו ושלוש אחיותיו הגדולות גידלו אותו. אביגדור מוסקוביץ' זוכר שהייתה לו חברה, "יפהפייה, אך איני זוכר את שמה". אתה חושב עליו לפעמים? "בכל פעם שאני עובד ליד קיבוץ חולדה עולה לי תמונה של ילד יחף על מגרש בלטות עקום מכדרר כדור וזורק לסל".