מזיכרון לתקווה, מאפלה לאורה: המוזיקה כאן כדי לנחם - וכדי להבטיח עתיד טוב יותר

"כשהתותחים רועמים המוזות שותקות", אומר הפתגם הידוע. אבל לפעמים, כשהלב כואב, המוזות רוצות לצרוח. לזעוק. מדינת ישראל היא מדינה רוויה במלחמות ובנופלים, והאמת המצערת היא שכמות שירי הזיכרון שנכתבו מאז תקומתה היא עצומה. כנראה שגם אם ננסה למנות את מספר השירים הללו, לא באמת נצליח.

"ובין ביס לביס עולה בי מחשבה, לעזאזל כמה גיבורים יש במדינה", כותב עידן עמדי בשירו "נגמר". השורה הזאת שחקוקה בימי זיכרון וטקסים צבאיים, מתארת במדויק את המציאות הישראלית הקשה. המציאות שבה, למרות שכבר 75 שנה יש לנו מדינה, חיילים כאן עדיין נופלים על חרבם בהגנה על המולדת.

לכתבות נוספות:

• "עוד נצחק על ניצחון ועוד נבכה על שיברון": הדואט של עדן ושרית
• "אני כותבת ובוכה, שרה ובוכה, השיר הזה הוא כדי שלא אפסיק לבכות"
• 38 שנים אחרי המקור: אמני ישראל מחדשים את "עם אחד שיר אחד"

עם השנים, נראה כי "שירי המלחמות" עברו שינוי די משמעותי, ואלו שיצאו אחרי מלחמת ששת הימים לא דומים לאלו ששוחררו אחרי חורף 73' וגם לא לאלו שנכתבו אחרי מלחמת לבנון השנייה. כך, גם השירים שיצאו עד כה מאז פרצה מלחמת "חרבות ברזל", מהקשות שידעה מדינת ישראל, הם קצת אחרים מאחיהם לז'אנר.

ניקח לדוגמה את השיר "חורף 73'" שכתב שמואל הספרי על הדור שנולד לאחר מלחמת יום הכיפורים. הילדים כבר בגרו והתגייסו לצה"ל, אולם 20 שנים לאחר המלחמה - אז בוצע השיר לראשונה - הם מבקשים מהוריהם לקיים את ההבטחה לשלום ולהביא את היונה עם העלה.

במלחמת "חרבות ברזל", הייתה זו הזמרת אודיה שיחד עם הראפר איזי, הביאו את "חורף 23" על הילדים שנטבחו בביתם, בארץ מולדתם, רק בשל היותם יהודים. בניגוד לשיר השקט ההוא, עם היונה והעלה של הזית, כאן אודיה ואיזי מרפרפים את המילים הכואבות, והפחות אופטימיות לעבר, להווה ולמה שעוד יבוא.