הראל חדד עושה רוקנ'רול כמו פעם. חבל שהאלבום החדש שלו לא יצא לפני 20 שנה

אני בא לאלבום של הראל חדד סקפטי. זו אשמתו. על העטיפה של "האיש שנהג לקפוץ מגג אל גג" יש תמונה שלו יחף. באופן אישי, אני לגמרי מיציתי את ז'אנר התמונה הזו שאומרת, "הנה אני, חשוף במידה, מרגיש נינוח, פשוט אני, ככה, יחף". כמובן שאני לא יודע אם הראל התכוון לכל זה, אבל מה שלא יהיה - באתי סקפטי. ציפיתי לאלבום רוק רך, מרגש כזה, עם מילים על פרידה ו"איפה את, אני לא שלם". כאלה.

אבל הראל חדד הפתיע ממש. זה לגמרי לא אלבום רך. להפך. זה אלבום שורט, בועט, רוקנ'רול. ממש רוקנ'רול, כמו של פעם, כמו שנות התשעים. השירה שלו לא פעם נשמעת כמו מיקס של "כנסיית השכל" או להקת "שפתיים", ובכלל כמו אחת מהלהקות שבאו מהעיר שדרות.

את השיר "תני לילד שם", למשל, השמעתי לכמה אנשים וכולם היו בטוחים שהמבצע הוא רן אלמליח מכנסיית. בכלל, המוזיקה באלבום נעה בין "טיפקס" ל"כנסיית", פינת "השמחות" ו-"ג'ירפות". השיר "אני אני" מתחיל בריף גיטרה מגניב מאוד שמזכיר בצורתו כמה מהתחלות השירים של להקה אחרת, "פול טראנק".

המילים מתחכמות, לעיתים מצחיקות, ולמרות שיש כאן דברים שכבר שמענו בעבר - הכול באלבום הזה עשוי טוב. יש כאן כמה שירים שממש כיף לשמוע.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• מכתב שכתב מוצרט ב-1782 יועמד למכירה פומבית
• מגיבורת על - למרגלת: נחשף הטריילר לסרט החדש של גל גדות
• בשל אמירות מסיתות של המחזאי: בוטלה הפקת "לחסל את הגברת הזקנה"

השיר הראשון ששמעתי הוא "רווק אסלי", והוא בכלל נשמע כמו משהו של דודו טסה עם האנדלוסית. מעין שיר על זוגיות שמנוגן בחצי דיבור עם קצב מרוקאי עלא-כיפק, עם משפטים כמו "העלמות יוצאות לשוק לקנות פרחים וגם פיסטוקים". אולי זו בכלל פארודיה על הז'אנר, אולי זו סאטירה סטייל הברירה הטבעית. כך או כך - זה עובד.

"שלוש שעות שנ"צ לגיטימי" נשמע כמו בדיחה של גלעד כהנא עם הפזמון "קוראים לי זיגמונד, מאמן אישי". ויש כל מיני ויצים מגניבים של מישהו שמבין איך לעצב שיר: הצליל של מערכת הכריזה בשדה התעופה בפתיח של "רעל התפוח ועסיס התות", או הסיפור של גל זוהר בתחילת "דווקא עכשיו".

הראל גדל בבית דתי לאומי, ולפי הקומוניקט שהגיע עם האלבום, הוא נחשף בביתו בעיקר למוזיקה חסידית, ים-תיכונית וטוניסאית. בצבא, הוא שירת בחטיבת הצנחנים ולחם במלחמת לבנון השנייה, וזו אחת הסיבות - כך לפי הקומוניקט - שיש הרבה סאטירה, פארודיה ואפילו שיגעון במילים שלו, וזה בהחלט מורגש.

הבחור כבר לא צעיר, הוא בן 41, אבא לחמישה ילדים. חשים בשירים שהנפש שלו סוערת. בשיר השמח "אני אני" הוא שואל: "תגידו לי עכשיו איך עוצרים את העולם"; בשיר "המלך הוא עירום" הוא כבר זועק "המלך הוא עירום, אבל גאון".

לשמחתי הרבה, למרות היותו דתי אין בשירים הרבה אלמנטים של אבא, ישועה וכל זה. אין לי שום כעס על הז'אנר הנ"ל, אבל אני לא מתחבר לסגנון. אני מתחבר לסערות פנימיות, ומאלו יש כאן בשפע. זה האלבום השלישי של הראל, כשהשניים הקודמים שקטים הרבה יותר וכוללים כמה שירים על אותו אבינו שבשמיים. הפעם, הראל נתן לנשמה שלו לצעוק.

היום לא שומעים ולא עושים רוק. מצעדי גלגלצ מלאים בפופ, מקסימום היפ-הופ ובלדות שקטות. אם האלבום הזה היה יוצא לפני עשרים שנה, כשרוקנ'רול היה זא'נר שאשכרה שומעים כאן, יכולתי לראות את חדד מחזיק קרוב את המיקרופון ומתפוצץ בבארבי. אבל עכשיו זה עכשיו, ואני פשוט שמח שעדיין יש אנשים שעושים רוקנ'רול, גם אם הם באים יחפים.