שרי התרבות והחינוך: הדג נחש הוכיחו שהם הלהקה הכי גדולה כיום

13 שנים אחרי שיצא, "חומר מקומי" של הדג נחש נשמע אמש רלוונטי מתמיד. המעריצים שצעקו "אם אין בזה חדש אז זה לא חדשות" ב"חליפות", ירו את המילים של "שירת הסטיקר" והתיישבו על הרצפה ב"מה נעשה" לא הרגישו שהזמן עבר. גדלו, התברגנו, עשו ילדים, לקחו משכנתא, אבל הרימו ידיים וקפצו לאוויר כאילו עדיין 2004, וכאילו הזמן קפא מלכת. בעצם, בהתחשב בטמפרטורה ששררה מחוץ להאנגר 11, נראה שזה בדיוק מה שקרה.

ההופעה, במסגרת הפרויקט "מנגנים אלבומים" של "פסטיבל גולדסטאר סאונד סיסטם", התחילה עם האלבום ההוא והמשיכה לשעה נוספת של שכרון חושים. ב"שירת הסטיקר" האיקוני של גרוסמן, שמתאים עוד יותר לעידן הססמאות החלולות הנוכחי, המיקרופון הועבר לקהל שצעק את הבית הראשון. ב"אלוהים שלי" הגיטרה החשמלית ניסרה את הלילה, ב"חליפות" הופיעו חזירים בחיוך מרושע וחליפה על קיר הווידאו הענק, וכאשר אדי עשן ירוקים החליפו אותה ברקע, הקהל שוב התיישב בשביל השיר הכי רלוונטי לימים האלה - "מה נעשה".

"מאבק אחד מ-2004 נשא פירות בינואר 2017", הודיע סטריט בסיפוק, "בעצם, נשא פרחים". 13 שנים לפני ההכרזה הדרמטית של גלעד ארדן, כבר שרו סטריט והחברים "אני הדג נחש, ואין לי שום חשש, לכן אתמול הלכתי וקניתי באנג חדש". אי-ההפללה, שזכתה לשיר נוסף גם באקורד הסיום של ההופעה ("ליגל אייז"), עוד לא עוגנה בחקיקה רשמית, ואולי קצת חבל מבחינת השר ארדן, שהרי אם צוות משטרתי היה מגיע להאנגר 11, רק מקנסות 1,000 השקלים אפשר היה לסדר תוספת נאה לתקציב המדינה.

להקה גדולה מסוגלת לתת גם לאחרים מקום לצמוח בשיריה, ולאורך השנים, הדג נחש איכלסה בתוכה אייקוני תרבות ישראלים שנזרקו הצידה. ב"שירת הסטיקר" התארחה אהובה עוזרי, שחזרה אמש מהעולם הבא לקיר הווידאו לדקה של מחיאות כפיים והזלת דמעה. ליאורה יצחק הבוליוודית, שהוציאה בשנה שעברה את הלהיט "מעלה מעלה", עמדה איתם על הבמות אתמול וגם לפני 12 שנה, וזכתה אתמול לחיבוקים חמים מהסולן שהכניס אותה לתודעה. אגב, לא מדובר רק באלה שהיו שם אתמול: זמן קצר לאחר שהתברר מצבו הקשה של הגיטריסט יהודה קיסר ב-2010, הוא הוזמן לחשמל עם הגיטרה שלו את "שיר נחמה" המעולה. באלבום "זמן להתעורר" הם אירחו את דקלון ואת טריפונאס. ועוד, ועוד.

הלהקה הזו, שגם פועלת ביום-יום להנגיש את המוזיקה לשכבות החלשות, היא הרבה יותר ממוזיקה - היא קודם כל חינוך, קודם כל הכלה של האחר, הוכחה שאפשר גם אחרת. וכראיות, אפשר להגיש בימים אלה את הנוכחות על המסך של הטלוויזיה החינוכית. שאנן סטריט, בתוכנית "חיות במה בהופעה", ונותן במה לאמנים מכל-הצבעים-המינים-והגזעים-שבעולם - ליהודה קיסר ולטונה, לשמעון בוסקילה ולקרולינה, למורין נהדר ולתאמר נפאר, ולשי צברי ולרונה קינן. לאחרונה הצטרף אליו על מסך החינוכית גם יאיא כהן אהרונוב עם הסדרה המקסימה "ילדי בית העץ", שבה ילדים עושים דברים חריגים כמו לדבר בפתיחות אחד עם השני ללא שימוש בסנאפצ'אט, ולהתגבר ביחד על פחדים.

כשלהקת היפ-הופ זוכה לנוכחות כזו על המסך בערוץ טלוויזיה דידקטי, זו המחמאה הכי גדולה שהדג נחש יכולה לקבל. המסרים שלהם נגד האדישות, האלימות, השוביניזם וקיפוח החלשים יישארו תמיד רלוונטיים, והאלפים שנדחקו אתמול ולא הסכימו שהערב ייגמר, יכולים בכיף להשמיע את השירים גם לילדים שלהם ברכב בטיול הבא. ככה עושים חינוך.

ואחרי שפעלו למען החלשים והנשכחים, הדג נחש יכלה להרשות לעצמה להסתכל אחורה בסיפוק על כ-20 שנים של יצירה ולהעלות לבמה לקראת הסוף זמר קונצנזוס ענק כמו שלום חנוך. האיש שחתום על כמה משירי המחאה הגדולים שהיו כאן, ושכמו הדג נחש מוצא את יצירותיו מצוטטות שוב ושוב גם שנים רבות אחרי, נראה לכמה רגעים כמתקשה לעמוד בקצב מכונת הירייה של שאנן סטריט, אבל אז האולם השתתק, וכאשר שלום שר את הפזמון של "זמן להתעורר", לא היה אחד באולם שלא עברה בו צמרמורת.

אולי המחאה החברתית הושתקה מאז, אולי המילים "מול כולנו אין סיכוי שהם יחזיקו עוד הרבה" פחות החזיקו, אבל לערב אחד, בקור מקפיא במרחק עשרות מטרים מהים הסוער של תל אביב, נראה היה שאין מאבק גדול מדי.