גאנז אנד רוזס פירקו את הפארק בהופעה שסחפה גם את גדולי ההייטרים

לא נעים להודות אבל גאנז אנד רוזס נתנו אמש (שני) בתל אביב הופעה מעולה, מול פארק ירקון מפוצץ לחלוטין בקהל מאוהב. אני מודה, באתי עם אג'נדה, ציפיתי להתאכזב, הנחתי שהקהל יהיה מורכב מגברים כרסתנים שמבלים במועדון הסאבליים, או זכרים מזדקנים שאוהבים ללבוש וסטים וזרועותיהם מעוטרות בקעקועי דולפינים, עיטורים אצטקיים ונוצות. ובנדנות. הם חייבים להיות עם בנדנות.

הנחתי שאקסל יהיה עייף, חשבתי שיהיה משעמם, הוטרדתי בעיקר מהפקקים. וולאק טעיתי. אתמול הייתה תזכורת נחמדה לכך שגם הלב הקר ביותר וגם חומת הציניות הבצורה ביותר תיפול אל מול חבורה של גברים חמודים, שכל חייהם היו והינם עדיין רוקסטארים שעושים את מה שהם הכי אוהבים לעשות בעולם: לנגן.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• נועה קירל פרובוקטיבית? שיר הגאווה של היוניקורן כבר כאן
• סינגל חדש, אלבום שמיני - והופעה בקיסריה: התקווה 6 חוגגת 20 שנות יצירה
• השיגעון חוזר: אנה ואלזה מגיעות לישראל במופע מוזיקלי על הקרח

נכון, השנה היא 2023 וגאנז אנד רוזס מפרקים את הפארק - מחזה סוריאליסטי לכשעצמו, שעומד בסתירה מוחלטת למציאות המוזיקלית של היום שנשלטת בעיקר על-ידי תפלצות טיקטוק - אבל באיזה עוד מקום בעולם הם יכולים לקבל אירוח כזה? פלא שחבורת "זהו זה" עם הגיטרה והבנדנות נשארת על הבמה שלוש שעות? מישהו מסוגל בכלל לעמוד במקום כשהצלילים הראשונים של "Welcome To The Jungle" מציפים עשרות אלפי אזניים?

לכל ההייטרים שיש להם מה להגיד על הקול של אקסל רוז, תנו לי לגלות לכם סוד: הוא כבר לא בן 20. האיש בן 61, שחררו לו קצת חבל בבקשה. אין דבר יותר ישראלי מלהלין על זה שגבר מזדקן לא נשמע כמו הגרסה הצעירה שלו, כאילו לא עברו נהרות של סמים ואלכוהול בגופו. לדעתי מגיע לו גראמי רק על זה שהוא קם בבוקר, לא כל שכן פרס מפעל חיים לסלאש - גם על רשימת אוכל הבריאות שביקש לבק סטייג' וגם על פסאדה שמסרבת לדעוך או לחרוק.

כל הטריקים והשטיקים של גאנז אנד רוזס הישנים והטובים היו שם: מכנסי העור, הקלוז-אפ על האצבעות בסולואים הארוכים, הדרמה, התזזיתיות, פרצופי בוטוקס עם מבטים רציניים בזמן שהם שרים שירים מלודרמטיים שכולנו שמענו בתיכון והרגשנו שנכתבו בדם ליבנו.

ברור שהחבר'ה, שהגיעו ארצה לביקור הרביעי בהרכב הקלאסי שכולל את אקסל רוז, סלאש ודאף מקגאן, נתנו את הלהיטים הכי גדולים שלהם: Sweet Child o' Mine", "November Rain" "Knockin' on Heaven's Door" ו"Paradise City". ברגעים האלה היה אפשר ממש להרגיש את האנרגיה שהגיעה מהקהל, שהיה מורכב גם מילדים ממש קטנים, זאטוטים, שבאו עם הורים, וגם למרבה הפלא (או החרדה) מהמוני טינאייג'ריות. אחת עמדה מאחורי עם דמעות של שמחה בעיניים. רציתי לתת לה חיבוק ונר. הסתפקתי במבט מנחם.

המסכים (הלא מספיק גדולים) שהוצבו בצידי הבמה איפשרו הצצה להבעות הפנים של רוז - והיה ניכר שהוא באמת נכח שם ברגע: הוא לא מלמל ופילבל בעיניו וכבר חשב על הפלאפל שמחכה לו במלון. לרוז עדיין אותה כריזמה מתפרצת שהייתה לו תמיד, ובאיזשהו מקום נראה שהוא מודע לחלוטין למימדי הגוף והזמן שעשה את שלו - והוא זורם על זה עוד יותר.

בכלל, לא נראה שמישהו שם לוקח את עצמו יותר מידי ברצינות. יש בעיקר תחושה של, "פאקינג הל, יש פה 60 אלף אנשים ששרים כל מילה ממשהו שעשינו לפני 40 שנים, אז נראה לנו שסך הכול הצלחנו בחיים".

היה שם גם הקאבר לשיר "Live and Let Die" (במקור של פול מקרטני ולהקת ווינגס), הקדשה של השיר "Civil War" לאוקראינה וגם "You Could Be Mine" - שהופיע בפסקול של שליחות קטלנית 2 (הסרט הזניח הזה מהניינטיז שדיבר על A.I  בזמן שדיסקט למחשב היה דבר שלא ניתן לחיות בלעדיו. ראו משהו בחיים שלהם אלה).

בסך הכול, גאנז העלו הופעה באמת מעולה. זה היה לילה של גיטרות, התרגשות ונוסטלגיה, עם מזג אוויר מושלם ורגע רוקנרולי מעלף כשאקסל אמר לקהל שהוא קופץ רגע לבקסטייג' כדי לקחת כדור נגד גרון דואב. כשהוא ישב על הפסנתר ל"November rain", היה נראה שאנשים רצו לשלוח אותו לאירווזיון לייצג את המדינה. אולי זה עוד יקרה בשנה הבאה.

אחרי ההופעה הזאת ברור שהכול, אבל הכול, אפשרי - גם לסיים את הכתבה הזאת בקלישאה המוצדקת ולהגיד תודה ללהקת רובים ושושנים שהפכה את העיר שלנו לפרדייס סיטי לכמה שעות. מה שמגיע, מגיע.