הדמויות האלו היו מה שאמריקה שאפה להיות. ההווה רחוק מכך

"חשבתי שזה מדהים, דבר משוגע לחלוטין להגיד. אקדח חם משמעו שהרגע ירית במשהו", אמר ג'ון לנון על "Happiness Is a Warm Gun" ("אושר הוא אקדח חם", בתרגום חופשי), כותרת כתבת השער במגזין ה-NRA (איגוד הרובאים הלאומי של אמריקה) שראה במקרה מונח באולפן ההקלטות ושבעקבותיה כתב את השיר באותו השם, אחת מפסגות יצירותיו בלהקת הביטלס.

מה שלנון לא ידע - או לא היה מודע לו באותה העת - היא שאותה כותרת הייתה מעין טייק על ביטוי אמריקאי מודרני אהוב, "Happiness is a Warm Puppy", שהגיעה מאחד מאוגדני רצועת הקומיקס "פינאטס" ("Peanuts") - או בעגה העממית, "סנופי", על שם דמות הכלב האייקונית שבמרכזה.

הדואליות האירונית הזו - בין אמריקה האלימה, הכאוטית לבין זו הנאיבית, החולמנית שהצטיירה באיוריו ובסיפוריו של הקומיקסאי צ'ארלס מ. שולץ - הייתה מנת חלקה של המעצמה הגדולה בעולם במשך שנים, וזו שהובילה אותה לשאוף לאותם אידאלים שהציגו רצועות הקומיקס האהובות הללו.

כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:

• גם 70 שנים אחרי מותו, כולם רוצים להיות הוא. מעטים מצליחים

• מהודו ועד תימן: פסטיבל המוזיקה הוותיק יכיר לכם צלילים שעוד לא שמעתם

• הקולנוע הישראלי שרד מלחמות רבות. כיצד הוא ישרוד את 7 באוקטובר?

75 שנים אחרי שהופיע לראשונה הילד העגום והמהורהר צ'ארלי בראון על גבי דפי העיתון, ב-2 באוקטובר 1950 (כלבו סנופי הצטרף יומיים לאחר מכן, ב-4 באוקטובר), אמריקה משוסעת מתמיד. נדמה שאת אותה שאיפה לאידאלים של סנופי וחבריו היא זנחה הרחק מאחור, כשהיא עסוקה במלחמה עם עצמה על זהותה יותר מתמיד. כעת, סנופי וחבריו הם תזכורת לעולם שהלך וספק אם ישוב. אך איך בכלל אלו הגיעו למעמד אייקוני זה?

נדמה שהכול מתחיל ונגמר בשולץ, שלו "פינאטס" היה פרויקט חייו, כשרצועת הקומיקס האחרונה של הסדרה - בה הודיע האמן על פרישה - ב-13 בפברואר 2000, התפרסמה יום אחרי מותו מהתקף לב. בן יחיד למשפחה נוצרית-לותרנית במיניאפוליס הקרה שבמינסוטה, שולץ גדל להיות ילד בודד וביישן, ולו כלב אהוב ומוזר ושמו ספארקי. נסיבות חייו - מות אימו האהובה בגיל צעיר ושירותו הצבאי הטראומטי במלחמת העולם השנייה (למרות שלא השתמש בנשקו ולו לרגע אחד) - הובילו אותו לזנוח הכול ולפצוח בקריירה כקומיקסאי, כשהוא מטפח אהבה ישנה שלו מימי הילדות.

אי אז, החליט שולץ לשלוח ל-UFS - תאגיד סינדקציית רצועות הקומיקס היומיומיות הגדול באמריקה - כמה מקטעיו מהקומיקס שפרסם בעיתון המקומי, "Li'l Folks", שעסקו בחבורת ילדים ובמעלליהם עם כלב חביב. התשובה בוששה לבוא, עד שיום אחד, בקיץ 1950, התאגיד הודיע בחגיגיות לשולץ שהוא מעוניין לפרסם באופן קבוע את יצירתו, אך חובה עליו לשנות את שמה. שולץ לא התווכח כי חשש לעתידו המקצועי, ואלו אילצו אותו לבחור בשם "פינאטס" - שם ששנא עד ליומו האחרון ("אני מצייר קומיקס עם סנופי וצ'ארלי בראון", אמר בכוונה - כדי להימנע מהשם - בכל פעם שנשאל למקצועו).

גם ברחבי העולם - כולל אצלנו בישראל - הפכה דמותו של סנופי ושמו למזוהים יותר עם עבודתו של שולץ מאשר השם "פינאטס", אך באיזה שם שנקרא בו, הפך המותג במהרה לאחד מהגדולים ביותר בתרבות הפופולרית העולמית. 17,897 רצועות קומיקס צייר שולץ בימי חייו, ובו בעת הפכו דמויותיו למותג מולטימדיה עצום, שהרוויח לו וליורשיו לא פחות ממיליארד דולרים במרוצת השנים.

סרטי קולנוע (האחרון שבהם מ-2015), אינספור סדרות, ספיישלים טלוויזיונים אייקונים ("It's the Great Pumpkin, Charlie Brown" ו"A Charlie Brown Christmas" משודרים באופן קבוע כבר יותר מ-60 שנה בטלוויזיה האמריקאית מדי ערבי החגים ליל כל הקדושים וחג המולד), פארקי שעשועים, אינספור פריטי מרצ'נדייז (אובססיבית ביותר לדמותו של סנופי היא יפן, שהקימה לכבודו מוזיאון בטוקיו ורשת חנויות ושמה "Snoopy Town") ושותפות ותיקה עם לא אחרת מסוכנות החלל נאס"א (עובדי החברה המצטיינים זוכים לעיטור הכבוד "Silver Snoopy Award") - כל אלו ועוד צמחו מהעט הנאמנה של שולץ.

אך יותר מכל, דמויותיו של שולץ סימנו עבור אמריקה את המצפן המוסרי שעליה לזכור. לא כי אלו היו מושלמות - ההפך הוא הנכון. בעולם כמעט ונטול מבוגרים (אלו שהופיעו נראו רק ממותניהם ומטה, ובסדרות הטלוויזיה דיברו בג'יבריש דמוי קול חצוצרה), גיבורי "פינאטס" - ביניהם סנופי האנוכי, לוסי השתלטנית, סאלי החולמנית, לינוס העצל, שרודר המתנשא וכמובן צ'ארלי בראון חסר המזל - הרבו לרדת ולהתווכח זה עם זה, לשוחח על אהבות, בייסבול או אוכל ולהסיק מהם על העניינים שמניעים את העולם כולו (קבלה אל מול קסנופוביה, קנאה אל מול הכלה, דת אל מול אתאיזם וכו'), ואז לשוב ולהתווכח.

היקום התמים שיצר שולץ לא היה אוטופי בכך שהעלים ממנו את הרוע בעולם האמיתי, אלא בכך שהציב מראה לפרצופה של אמריקה: שיח, אחווה ושלווה הייתה נחלתם של הילדים הקטנים שיצר, אך לא של המבוגרים שאכלסו את העולם האמיתי.

באמריקה שמצנזרת אנשי עיתונות ובידור כתחביב, שבה סוכני רשות ההגירה מתפקדים כמילציה חמושה ומטילים אימה ברחובות עריה הגדולות, שהקשר בינה ובין דמוקרטיה מיטשטש - ערכי "פינאטס" נראים כמו פנטזיה רחוקה. יותר מתמיד, ראוי לאמץ אותם.