הקולנוע הישראלי שרד מלחמות רבות. כיצד הוא ישרוד את 7 באוקטובר?

מראשית דרכו אי אז באמצע המאה שעברה, הקולנוע הישראלי נקשר בקשר דם (תרתי משמע) להיסטוריה המלחמתית של המדינה היהודית והקורבנות הרבים שאיבדה לאורך הדרך. אין פלא, אם כך, שהסרט הראשון שייצג את ישראל בפסטיבל קאן אי אז ב-1955 היה "גבעה 24 אינה עונה",ש מתחיל במותם של שלושה לוחמים ולוחמת הרוגים בימי מלחמת העצמאות, רק כדי לשוב אחורה בזמן ולהציג את גבורתם.

עד כמה שניסה לעיתים להתרחק מהעיסוק המתמשך במלחמות והסכסוך הישראלי-פלסטיני המדמם, אלו עיצבו במשך שנים את פני הקולנוע הישראלי - מסאטירה עם גוון מעט מלנכולי ב"גבעת חלפון אינה עונה" של אחרי ימי מלחמת הכיפורים הקשה ועד "ואלס עם באשיר", שניסה לטאטא את האבק שהצטבר על זיכרון מלחמת לבנון הראשונה. אין מה לעשות, כך נדמה, כשגם פני החברה ומה שמעסיק אותה נקבעים על ידי המצב הביטחוני.

כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:

• גם 70 שנים אחרי מותו, כולם רוצים להיות הוא. מעטים מצליחים
• "הייתי הארכיון שלנו": חברת "המכשפות" חושפת את הסיפור של הלהקה המיתולוגית
• בינלאומית: הקומיקאית ליטל שוורץ בצעד מפתיע בקריירה

אז איך תתמודד - או מתמודדת בימים אלו, אם לדייק - התעשייה המקומית עם מה שנדמה כיום הקשה והמדמם ביותר שמדינת ישראל אי פעם חוותה, בייחוד כשהתותחים עדיין רועמים והחטופים והחטופה עדיין מוחזקים בשבי חמאס? לרגל יום השנה לטבח 7 באוקטובר, ניסינו להבין איך אירוע מצלק זה מעצב את פני הקולנוע הישראלי - שנתיים אחרי.

ראוי להגיד שביחס למלחמות אחרות בהיסטוריה המקומית (כדוגמת יום הכיפורים, שנדמה שהעיסוק הממשי בה נעשה רק בשנים האחרונות), התגובה של עולם התרבות המקומי לאותו יום טראומטי הייתה כמעט מיידית. ועדיין, היא הייתה בעיקר בתחומי הטלוויזיה, ולא בהכרח בקולנוע.

בזה אחר זה, התחילו להופיע סדרות וסרטי טלוויזיה - עלילתיים ותיעודיים - שניסו לפרק לגורמים את מה שקרה באמת בקיבוצים ובפסטיבל ה"נובה"; חלקן על ידי עדויות, חלקן על ידי שחזורים מחדש ויצירת גיבורים מאירוע שגבה אלפי קורבנות. "שחר אדום", "היום שלא נגמר", "הרשימה של עוז", "אור ראשון", "#נובה", זוכה האמי "עוד נחזור לרקוד" ועוד רבים אחרים החלו לתפוס תאוצה בארץ ובעולם (אחד נוסף מהם הוא "הדרך בינינו: החילוץ האולטימטיבי", שעורר לאחרונה סערה גדולה בעולם הקולנוע), כשהם נמכרים לגופי תקשורת מובילים ואף משמשים כחומרי הסברה מטעם המדינה.

לקולנוע, איפוא, לקח יותר זמן להתניע. כשכן החל להתייחס ל-7 באוקטובר, הוא עשה זאת בשלל דרכים שונות. היו אלו שיצרו סרטים תיעודיים על ההתמודדות של העורף עם סוגיית החטופים והניסיון לחזור לחיים אחרי שובם של חלקים מהם ארצה - כדוגמת זוכה פרס אופיר הטרי "מכתב לדויד" של תום שובל ("הנוער"), אודות הקשר בין היוצר לחטוף דויד קוניו - ו"לאחוז בליאת", סרטו של ברנדון קריימר שזכה בפרס הדוקומנטרי בפסטיבל ברלין 2025 על חייה של פדויית השבי ליאת אצילי; מנגד, היו כאלו שבחרו דווקא להציג את השפעת המלחמה על מעמדה של ישראל בעולם ועליית האנטישמיות, כדוגמת "8 באוקטובר" של ונדי זאקס, שבין מפיקותיו נמנית השחקנית ההוליוודית זוכת אמי דברה מסינג.

ממול, ישנם יוצרים שבחרו להסתכל להשפעות טראומת ה-7 באוקטובר בעיניים, ועדיין לא לעסוק בהכרח באותה יממה גורלית עצמה. כאלו הם "על כלבים ואנשים" של דני רוזנברג ("החייל הנעלם", "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם"), שערך את ההקרנת הבכורה שלו בפסטיבל ונציה בשנה שעברה ועוקב אחר דר (זוכת פרס אופיר אורי אבינעם) בת ה-16, שמנסה למצוא את כלבתה האבודה בקיבוץ ניר עוז בימים שלאחר הטבח; "כמה הערות על המצב" של ערן קולירין ("ביקור התזמורת", "ויהי בוקר") - שעבר בפסטיבל לוקרנו והציג אסופת קטעים אבסורדיים שקשורים למצב המעורער במדינה; עוד יוצא פסטיבל ונציה - "למה מלחמה" של עמוס גיתאי ("כיפור", "אזור חופשי"), שקושר בין היסטוריית המלחמה בעולם ל"חרבות ברזל"; וכמובן, "כן!" של נדב לפיד ("מילים נרדפות", "הברך"), שעושה שמות ברחבי העולם מאז הפרימיירה המדוברת בפסטיבל קאן האחרון, ומתבונן באופן בוטה וחסר עכבות בישראל ואמונותיה, פוסט 7 באוקטובר.

כשחרם אמנותי עולמי ממשיך להטיל צל כבד על התעשייה המקומית ומשרד התרבות הישראלי מנסה לייחס לעצמו יותר כוחות צנזורה לגבי מה ראוי או לא ראוי להופיע בסרט ישראלי שיוצא לאוויר העולם, הקולנוע הישראלי גרסת 2025 דווקא מציע פשרה אחרת: לא כיוון אחד, לא התחפרות במקום ובכאב, אלא פסיפס של תגובות שונות לפצע פתוח שעוד רחוק מלהגליד.

אז האם גורלו של הקולנוע הישראלי הוא לעסוק באירועי 7 באוקטובר עד סוף ימיו? האם הוא ישכיל לשמור על זיכרון הטבח לא רק באופן ישיר, אלא גם באופן תרפויטי, מרפא?

"אני חושב שכן, השאלה אם מישהו באמת יבין כי קשה להאמין שזה אמיתי", אומר עומר שם טוב, פדוי השבי שהוחזק בידי חמאס במשך 505 ימים עד ששוחרר בחודש מרץ האחרון, כשאני שואל אותו על כוחו של הקולנוע לשמר את זיכרון הטראומה. "הרבה פעמים אפשר לצפות בסרט ולהגיד: 'טוב, זה סרט בכאילו, זה לא אמיתי'. במקרה הזה זו המציאות, זה סיפור אמיתי - וכאן הצופה יכול באמת לחוות את מה שעברתי ולהבין. זה משהו שיילך איתך גם אחרי זה כצופה. זה מאתגר, אבל במקרה הזה זה עובד, זה באמת חזק וזה מעביר מסר שהיה חשוב לי שיעבור - זה מאפשר לכל מי שלא מסוגל לראות את הסרטונים האמיתיים או לצפות בראיונות לשמוע, להבין ולהדהד את מה שבאמת קרה".

אתה רואה משהו ציני בריבוי תכנים על אירועי 7 באוקטובר או על סוגיית החטופים? או להפך?
"אם דברים נעשים נכון, אני לא רואה בזה משהו באמת ציני. זו עוד דרך להשפיע ולהעביר מסר. אם זה נעשה מהלב, כמו כל דבר, זה עובר, זה מצליח וזה משכנע את הצופה. אף אחד לא קונה את מה שנעשה כשזה מגיע ל-7 באוקטובר אם זה לא נעשה מהסיבות הנכונות".

נדמה ששם-טוב מבין טוב מאוד במה כרוך הבאת סיפורו האישי לציבור הרחב, כשבימים אלו הוא מצטלם לסדרה תיעודית בהפקת yes, שתתמקד, בין היתר, בחוויותיו בשבי.

איך התגלגלת לעבודה על הסדרה?
"עודד דוידוף, יוצר הסדרה, פנה לאבא שלי ונפגשנו איתו ועם לילי קופרמן (דמות נוספת בצוות ההפקה, ד"ע) בתל אביב. הם הציגו בפנינו את החשיבות של תיעוד ועל כך שהם עושים סדרה ומבקשים לעשות בה פרק על הסיפור שלי בשבי. שאלתי את עצמי - על מה יש לעשות סדרה מהחוויה שלי? אמרתי להם שוב ושוב שרוב הזמן הייתי במקום חשוך ואצלם זה יהיה מסך שחור, אבל האמת היא שאני מאוד שמח שעשיתי את זה. הצילום החשוך הצליח להעביר את מה שעברתי ונותן לצופה את תחושת החושך, העלטה שבה הוחזקתי כל כך הרבה זמן. התוכנית בעצם מעבירה את מה שקשה אפילו לאדם נורמטיבי לדמיין".

"כאשר הצופים יסיימו לצפות בפרק על הסיפור שלי, אני חושב שהם ייצאו מחוזקים", הוא מסכם. "במקרה שלי, הסוף טוב - אז אתה נותר עם חיוך על הפנים ותחושת רווחה על כך שאני בסדר, אבל גם עם הבנה עוד יותר עמוקה על מה שקורה כעת לחטופים שעדיין שם ושאותם חייבים להציל".

כמו שאין אנו יודעים מה ילד יום ומה יהיה גורלה של הצהרה או הסכם זה או אחר על המלחמה הכואבת והחטופים שעדיין נמקים בשבי חמאס בעזה, כך גם אין לדעת כיצד יתמודד הקולנוע הישראלי עם המצב בטווח הארוך. אם זיכרון אירוע טראומטי בקנה מידה עצום כדוגמת פצצת האטום בהירושימה ונגאסקי הוביל את הקולנוע היפני ליצור דווקא מפלצת אייקונית (גודזילה, כמובן) כדי להתמודד עם פחדיו מטבע האדם הבלתי נשלט, אזי זה ברור - הקולנוע יודע לגעת בנימים הרגישים ביותר של חברה מסוימת, ובתקווה גם להוביל להחלמתה.