גם 70 שנים אחרי מותו, כולם רוצים להיות הוא. מעטים מצליחים

"Jackie is just speeding away/ Thought she was James Dean for a day", שר המוזיקאי לו ריד בלהיטו האלמותי "Walk on the Wild Side" בשנת 1972, בו תיאר את חיי הכוכבנים והכוכבניות בסביבתו הניו-יורקרית של המנטור שלו, אנדי וורהול. אך לא רק ג'קי (ג'קי קרטיס, דראג קווין נודעת שעבדה עם וורהול באותו סטודיו מפורסם, "The Factory", ושאפה לגלם את השחקן המדובר בסרט מתישהו, ד"ע) חלמה להיות ג'יימס דין ליום אחד, אלא נדמה שכל שחקן צעיר ושאפתן, או מוזיקאי מתחיל עם גיטרה ביד, או סתם עלם חמודות עם רצון להתפרסם חלם להיות יום אחד אותו שחקן צעיר, שנהרג בדיוק היום (שלישי) לפני 70 שנה - ב-30 בספטמבר 1955 - בתאונת דרכים טראגית.

כן, כל אחד רוצה להיות אליל הבנות כמו דין - חתיך אך פגיע, "קול" מבלי בכלל לנסות, הגבר האולטימטיבי ובאותה נשימה ללא העדפה מינית מוגדרת ("אני לא הומוסקסואל, אבל לא אעביר את חיי עם ידיי קשורות מאחורי גבי", אמר לימים דין בנושא), ללחוץ על דוושת הגז ברכב כמו אותו נהג מדופלם (או כך לפחות חשב), לתפוס את אור הזרקורים ולא לשחרר ממנו במשך יותר מחצי מאה.

בנות הזוג שלו לשעבר, השחקניות פייר אנג'לי וג'רלדין פייג' הודו בחדרי חדרים כי מעולם לא התגברו עליו - הוא היה אהובן הנצחי. אנג'לי, שנהגה לחלום על הכוכב ההוליוודי מדי יום, הלכה לעולמה ממנת יתר בגיל 39 בלבד; פייג' תלתה תמונות שלו בחדרה עד ליום מותה. לא היה עוד אחד כמוהו.

אך האם השחקן הנאה הגיע למעמד מיתי שכזה רק בגלל עלייתו המטאורית וסופו המהיר לא פחות? אין ספק שלכך יש נוכחות של ממש במיתוס הנצחי של ג'יימס דין, אבל יותר מכך - בשל מי שהוא היה בחייו, לעד תישאר לנו תפיסה מסוימת של עולם הכוכבות וסכנותיו; לעד נסווג דברים כ"גברי" או "לא גברי", "מושך" או לא "מושך"; לעד נחשוב על רוח נעורים כמשהו פראי, בלתי ניתן לשליטה, אבל משהו שנשתוקק אליו כל חיינו. גם אם מעולם לא ראינו תמונה אחת של דין בחיינו, הצעיר לנצח הזה בן ה-24 מכתיב את חיינו גם ב-2025. איך?

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• השחקן האגדי הזה לא רק שינה את הוליווד. הוא היה הוליווד

• 100 שנים אחרי שנולד, לא מעט אנשים סולדים ממנו. אחרים לא יכולים בלעדיו

• בזמן אמת, הסרטים שלו היו מושמצים. נראה שהגיע הזמן לשנות זאת

דין נולד במאריון, עיר קטנה במדינת אינדיאנה, ב-1931, בן יחיד לאם עקרת בית ואב רופא שיניים. מותה של אימו מסרטן - אליה היה קרוב מאוד - כשהיה 9 בלבד, נטישתו של אביו לאחר מכן ומערכת היחסים ספק מנטור וחניך-ספק זוג אוהבים בינו ובין הכומר המקומי עיצבה את אישיותו המדוכדכת והמהורהרת של דין, שהפכה כה מזוהה איתו, ודחפה אותו אל עבר קריירת משחק. "ההחלטה לשחק אף פעם לא נפלה עליי כרעם ביום בהיר. כל חיי היו תצוגת משחק אחת גדולה", אמר לימים השחקן המנוח.

אחרי לימודים בסטודיו למשחק המפורסם שבניו יורק, ג'יימס דין הלך בעקבות אלילו מרלון ברנדו להוליווד - ראשית כניצב ברקע של מספר סרטים, ואז ככוכב של שלושה סרטים אייקוניים - "קדמת עדן" (1955) של איליה קאזאן, המבוסס על ספרו של ג'ון סטיינבק באותו השם (שסלד עד מאוד מהבחירה בדין); "מרד הנעורים" (1955) של ניקולס ריי; ו"ענק" (1956) של ג'ורג' סטיבנס, לצד שניים מכוכבי התקופה - אליזבת טיילור ורוק האדסון.

דין הועמד לפרס האוסקר על "קדמת עדן" ו"ענק" שנה אחר שנה, אך לא זכה כלל להגיע לטקס או לקטוף את פירות ההצלחה; כל זה לא מנע ממורשתו להפוך לאגדית מיד לאחר מותו בטרם עת. כשהוא מגלם נער/צעיר אבוד בשלושת הסרטים - ובייחוד ב"מרד הנעורים", שהציב את דמותו הפרועה אל מול הוריו הלא מתפקדים - דין הצליח לבטא בהבעות פנים פשוטות ומלמול דיאלוגים תסכול של דור צעיר שלם מאמריקה "המושלמת" של אותם השנים שלאחר מלחמת העולם השנייה; תסכול שיתבטא מאוחר יותר בתנועת נגד גדולה הרבה יותר בשנות ה-60, וישנה את פניה של ארה"ב לנצח.

הז'קט האדום האייקוני של דין ואותה בלורית מסורקת הפכו לשם נרדף לתרבות הנוער של שנות ה-50, וקרצו למוזיקאי הרוקנ'רול המתחילים, כשאותו ז'אנר היה עוד בחיתוליו. את דמות המורד והלוק התואם תפס במהרה אלביס פרסלי הצעיר, ואחריו באדי הולי, הביטלס, בוב דילן (ששילב במראהו החיצוני בין דמות הטרובדור ל"מורד המגניב" חובב הסיגריות שהיה דין), סיימון וגרפונקל, דיויד בואי, לו ריד ועוד ועוד. אט-אט, החלה להתעצב המוזיקה הפופולרית בדמותו של מהפכן אחד, שכלל לא ידע שהוא כזה.

גם חייו המהירים - אותו מוטו ותיק של "Live fast, die young" - היו נר לרגליהם של עשרות מוזיקאים, בין אם רצו בכך או לא - מהולי ועד "מועדון ה-27" (ג'ים מוריסון, ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין, קורט קוביין, איימי וויינהאוס ורבים אחרים) - ש"נכוו" מהתהילה המסחררת ולא הצליחו שגם לא להישרף ממנה. בתרבות מערבית שמעלה לדרגת "מרטיר" את אלו שעוזבים את העולם בצעירותם (מי כמונו מכירים זאת במציאות הישראלית העצובה), אי אפשר לחשוב על המיתוס של דין במנותק מהיסטוריה אנושית שמתבססת על דמויות טראגיות (אמיתיות ופיקטיביות), שסיימו את חייהן בטרם עת - מז'אן ד'ארק ועד רומיאו ויוליה.

את דין ניסו "להחזיר לחיים" שוב ושוב לאורך השנים - בין אם דרך עשרות ממשיכי דרכו (מפול ניומן לטום קרוז, מלאונרדו דיקפריו לטימותי שאלאמה), ביוגרפיות אודותיו או הצעות פיזיות "ללהקו מחדש" - או יותר נכון, את דמותו - בסרטים עכשוויים (רעיון שהוכרז פומבית במסגרת הפקה הוליוודית לפני כמה שנים, אך זכה לקיתונות של בוז מהרשתות החברתיות, עד שנגנז), אך כל אלה רק הגדילו את הסינגולריות של השחקן המנוח.

בעידן שבו אין אף אדם, טרנד, יצירת אמנות או רעיון שיכול לתפוס את תשומת ליבו של עולם שלם כפי שעשה ג'יימס דין, כנראה ראוי להבין שקשה לדמיין עולם ללא נוכחותו מלכחילה. ביום מותו הוא סיים את חייו הפיזיים, אך נדמה שחייו הנצחיים, האמיתיים של דין - שיהיו כאן הרבה אחרינו - התחילו דווקא באותו יום גורלי.