הכינו את קסטלכם לחורף

"חיי חורף", ספרה החדש של אורלי קסטל בלום, מקדם את הקורא בציור נפלא וקודר של אלכס כץ: בחלקו התחתון אישה תחת מטריה ביום גשום, ומעליו, היום עדיין גשום, המטריה עודנה שם, אך האישה איננה. גם בקובץ הסיפורים שלפנינו ישנו משחק מתמיד של היעדרות, של שייכות. ג'פרי, יצרן הג'ינסים המזויפים היהודי מקהיר, רוצה לחזור לישראל, אבל לא יכול 'לכלכך' את הדרכון שלו בחותמת ישראלית. ישראלית נוסעת לעיר קטנה בארה"ב על מנת לחקור סוגי ויזות בקרב ישראלים, וסופרת את הימים עד לחזרתה הביתה ("החלה הספירה לאחור. שבוע להמראה, ושבוע ויום לנחיתה. אני מנסה להתחזות בפני עצמי כמי שאינה נלחצת מן החזרה לארץ", עמ' 67). השייכות היא קרש הצלה, אבל היא לא באמת אופציה, היא בלתי מושגת.

הרבה חו"ל יש פה. ממבט ראשון, נדמה היה שבוז'י הרצוג תפס את קסטל-בלום לשיחת Hasbara. הטקסטים בודקים, בין השאר, איך ישראל נתפסת, איך הרושם האישי מתערבב עם הלאומי ("הפעם ידעתי שעלי לבוא מסודר וקוהרנטי, ולא לסמוך על יוקרתה של ישראל, כפי שהייתי סומך פעם", עמ' 142).  אבל זה לא ספר "ישראל תפוצות", הוא כל כך כאן, מתבונן בישראליות, מחבק אותה בדרכו. מבט שני חושף מרכז כובד אחר. מרכז של כובד. נראה שקסטל-בלום נוגעת באופן בלתי אמצעי בדיכאון. הסיפור "חיי חורף", אשר הספר נושא את שמו, מפגיש אותנו עם הדיכאון, וכמו גז עצבים, ולפני שידענו שבזה מדובר, הוא כבר חדר למערכת הנשימה שלנו. הנוכחות של הספר אינה מרפה, אינה מתפשרת. ההומור הדק מופיע לעיתים, מאוורר את הדחיסות.

שליחות דיפלומטית

להכל מוצמד תג מחיר. אין אפשרות לפעולה בלי תשלום בצידה. אי אפשר לשתות קפה פילטר באמצע הלילה בבית הארחה, בלי להרגיש מחויב לקנות לבעלי האכסניה האיריים ג'ריקן קפה חדש, ועדיף, בשביל לא להעליב וליצור רושם טוב בתור ישראלי, לקנות את הקפה היקר, האורגני. המחיר הגבוה ביותר הוא זה שגובה הכתיבה. האם "סופר" הוא מקצוע לגיטימי? אני מקנאה בכל מי שרואה בשאלה הזו שאלה רטורית. כמו שחוויתי את זה, הלגיטימיות לעיסוק בכתיבה מוטלת בספק, וההגנה עליה דורשת משאבים רבים - היא עולה במחיר של משפחה, של זוגיות, רווחה כלכלית, היא עולה במאגרים נפשיים, המנסים להגן בכוחות אחרונים על העולם הפנימי, המאפשר את היצירה. אי-קיום מרחף מעל הדמויות, כמו חרב מתהפכת, מאיים לחתוך אותם בכל בחירה שיעשו. יכול להיות מאוד שזו השלכה שלי, אבל הכתיבה היא המבצר האחרון, וצריך לשמור עליו בכל מחיר.

על פניו, הטקסט פחות דוקר לעומת החיתוך בבשר החי שהכרנו ב"דולי סיטי". יש כאן מעבר לעולם יותר ריאליסטי, כאשר הבדיוני רק קופץ בו לביקור. הביקורים שלו הם תענוג גדול, אבל אתם יודעים מה? קסטל בלום מוכיחה שזה לא הכלי היחיד שברשותה, שהארסנל שלה הוא רציני הרבה יותר. קסטל-בלום מגיעה בשיא כוחה, וכוח הוא גם לדעת באיזה נשק להשתמש ומתי. בסיפור המצוין "בדיקה", מראה לנו שוב שקסטל-בלום ידעה תמיד לעשות מה-בראש-שלה בשפה העברית, מזכירה שהמרחק בין היום-יום לספרות אלסטי יותר מתמיד. ב"עונת "המתים" היא מצחיקה אותנו בתיאור משוחרר של משפחה היסטרית ושל חישובי תוחלת חיים, "ג'פרי בקהיר" הוא סיפור נפלא וממכר שחייבים עוד ממנו "על כל השולחנות היו בסבוסות, בקלאוות וכנאפות בשפע. היו גם סלטים קרים, אבל ג'פרי נמשך למתוקים", עמ' 16), ו"אשת הסופר" ו"עבודה" מציירים תמונה שלפי דעתי נותנים לספר את הפן האישי שלו, המטא-ספרותי, שמראים לנו שיותר מהכל השייכות קשורה לכתיבה.

הפעם, קסטל-בלום עושה זאת אחרת. האלימות הקרה מפנה מקום, ובמקומה מתיישב 'לבד' מאוד גדול. הסיפורים יחד נטווים לכדי אריג משובח, של צבע וטעם ושפיות משוגעת והומור וריאליזם שהוא כמעט פיסי. יש כל כך הרבה מה לומר - זו איכות בלתי מתפשרת, וקסטל-בלום לא עושה הנחות.