התסריט עייף, אדי מרפי איבד מהקסם: "השוטר מבברלי הילס" נראה כמו פרודיה

סדרת סרטי "השוטר מבוורלי הילס" בכיכובו של אדי מרפי חדרה לחיינו בשנות השמונים כמו מטאור והסתיימה כמו זיקוק כבוי. הסרט הראשון (1984) נחשב ללהיט היסטרי ששבר קופות ומיצב את מרפי כפרסונה הוליוודית מובילה. הסרט השני (1987) המשיך את המסורת ונחשב גם הוא למוצלח במיוחד עם הכנסות מכובדות. אבל אז הגיע הסרט השלישי (1994) שהצליח להפוך את החיוך המוכר של מרפי לפיהוק אחד גדול. 30 שנה אחרי יוצא בנטפליקס הסרט הרביעי בסדרה - ולא ברור אם מדובר בתחיית המתים המיוחלת או בהוכחה נוספת שיש דברים שעדיף להשאיר בארכיון הנוסטלגי.

הבלש אקסל פולי (מרפי) חוזר לשטח בבוורלי הילס, אחרי שקיבל שיחת טלפון מחברו הוותיק בילי רוזווד ( ג'אדג' ריינהולד). בילי מודיע לפולי שמאיימים על חיי בתו ג'יין (טיילור פייג') וכי ניסו לפגוע בה. ג'יין היא עורכת דין צעירה, שבעקבות "דדי אישיוז" רציניים מחליטה דווקא לייצג עבריינים, בוחרת לייצג בהתנדבות נאשם ברצח שוטר. אקסל וג'יין, שלשניהם היסטוריה ארוכה של מערכת יחסים כושלת, חוברים לבובי (ג'וזף גורדון-לוויט) בלש צעיר ונמרץ. יחד הם לוקחים את החוק לידיים ויוצאים למסע ארוך (ומתיש) למציאת הצדק.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• ג'יימי פוקס על היום שאושפז: "כאב לי הראש - ומאז אני לא זוכר כלום"
• שלמה יארח את אביב, רביד יופיע עם נגה ארז: תוכנית פסטיבל התמר
• הקומדיה ההיסטרית - ודוקו על ביילס: המלצות צפייה לחודש יולי

"השוטר מבוורלי הילס: אקסל פולי" הוא סרט פעולה קומי המוכיח שלפעמים עדיף ואף רצוי לעצור בשיא. לאחר שני סרטים מבריקים שזכו לשבחים ופרסים ואחרי נפילה בשלישי, הפרק הרביעי מרגיש די מיותר. העלילה, שאמורה להיות מותחת, משעשעת ומפתיעה (על הנייר לפחות), הופכת לצפויה מהרגיל. כבר מהרגע הראשון ברור לכולם מיהו הנבל ולאן יוביל מסע הנקמה שלו. הבדיחות, שבסרטים הקודמים היו שנונות ומקוריות, נשמעות עכשיו כמו גגים ישנים שנשלפו מספר בדיחות מאובק.

אמנם פתיחת הסרט מפתה את הצופים עם פסקול אייטיז מגניב שעושה רושם מבטיח לחוויה נוסטלגית מרגשת, אך התקווה הזו מתנפצת די במהירות כשהסרט מתדרדר לשבלוניות משעממת. למרות ליהוקם של כוכבים גדולים, הביצועים נותרים שטחיים ובלתי מרשימים, ללא הניצוץ או העומק שהיינו מצפים מכישרונות בקנה מידה כזה. הסרט מרגיש כמו מוצר מוכר ולעוס, חסר כל חדשנות או הפתעה. במקום להציע פרשנות רעננה או התפתחות מעניינת לדמויות האהובות, הוא מסתפק בחזרה על נוסחאות ישנות ומוכרות. התוצאה היא יצירה שמרגישה כמו העתק דהוי של קודמותיה, מאכזבת במיוחד לאור ההבטחה שהייתה טמונה בפתיחה המבטיחה.

אדי מרפי, שבעבר הצליח לשלב אקשן והומור בצורה מבריקה, נראה כאילו איבד את הקסם. סצנות הפעולה, שפעם היו מרהיבות ומקוריות, הפכו לשגרתיות וסתמיות. גם יתר השחקנים נראים כאילו הם מבצעים את תפקידיהם מתוך חובה ולא מתוך תשוקה למקצוע.

זהו סרטו הראשון של הבמאי מארק מולוי, וזה בהחלט בולט לעין. העלילה מתקדמת באיטיות מרגיזה וחסרת כיוון. הדמויות נשארות שטוחות ולא מעניינות לאורך כל הסרט. גם הדיאלוגים מרגישים מאולצים ולא טבעיים. בצד הטכני והלא בדיוק מרשים, הצילום והעריכה נראים חסרי השראה. ניכר שמולוי, שזוהי עבודתו הבולטת הראשונה, עדיין לא מצא את קולו הקולנועי.