הסרט שמוכיח שלפעמים האנשים הכי לא צפויים - הם אלה שיכבשו לנו את הלב
"מה שמחבר בינינו" עוקב אחר משפחה אלטרנטיבית שנוצרת במפתיע בין שכנים, שחייהם משתנים בהפתעה ללא היכר. זהו סרט עדין ומקסים על חשיבותם של האנשים שמלווים את החיים שלנו, לפעמים מבלי שאנו בכלל שמים אליהם לב
מקודם בבוקר. סנדרה, בעלת חנות ספרים שמתמחה בספרות פמיניסטית, בקושי שתתה קפה. היא מאחרת לעבודה ועומדת לצאת מהבית, כשדפיקה בדלת משבשת את התוכניות שלה. ססיל ובעלה אלכס, השכנים מהדלת ממול, צריכים לצאת לבית החולים מכיוון שלססיל ההריונית ירדו המים. הם משאירים אצלה, ספק בהתנדבות-ספק בכפייה, את בנם בן החמש, אליוט, ורצים למיון. זו נקודת הפתיחה של "מה שמחבר בינינו", סרטה של הבמאית הצרפתייה קרין טרדייה, אבל גם הנקודה שבה חייהם של כל המוזכרים לעיל עומדים להשתנות ללא היכר (אל דאגה, לא תמצאו כאן ספוילרים). ככה זה בחיים: האירועים הגדולים באמת, אלה שהופכים את התוכניות הסדורות לטיוטות של רעיון, קורים ככה פתאום.
"מה שמחבר בינינו" הוקרן בפסטיבל ונציה ב-2024 (ובטקס פרסי סזאר האחרון, האוסקר הצרפתי, הוא זכה ב-3 פרסים – כולל לסרט, לתסריט המעובד ולשחקנית המשנה הטובים ביותר), ומגיע לאקרנים בישראל רק כעת. בהתחשב באופן שהסרט עצמו מתייחס לאופן שבו אירועים גדולים פוגשים אנשים רגילים, זה בסדר גמור, שהרי לא צריך לצפות בסרט בבכורה מפוארת כדי שהוא ירגש, ייגע או סתם יהווה חומר למחשבה על האקראיות בחיים ועל האנשים שאנחנו פוגשים במהלכם. וזה בדיוק מה שעושה סרטה של טרדייה, שבוחנת את החוט הבלתי נראה שקושר בין זרים ומחבר אותם, בהתחשב בנסיבות שהוזכרו בפסקה הקודמת, לכדי משפחה אלטרנטיבית.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
כך הופכת דמותה של סנדרה, בגילומה של ולריה ברוני טדסקי ("הון אנושי", מהשחקניות האירופיות הבכירות בעולם, שמצדיקה את מעמדה הרם בסרט הזה) מאישה סגפנית שמעשנת בשרשרת ומקדישה את חייה למפגשים אינטלקטואליים, לאמא חלופית לאליוט בן ה-5. דווקא היא, זו שחיה בהשלמה עם העובדה שמעולם לא הביאה ילדים משלה, נקשרת לילד שאיננו שלה בחסות העובדה שלהורים שלו פשוט לא היה מספיק זמן לשים את הילד אצל מישהו אחר.
הנקודה האקוטית הזאת, שפותחת את הסרט ומגדירה את מהותו, מהווה גם את האופן שבו הסרט ממסגר את התקדמות העלילה: כל חלק בסרט נפתח בנקודת הזמן שחולפת מהרגע שבו כל הדמויות נפגשו, כמו כדי להזכיר לצופים (ואולי גם לדמויות) את הרגע ששינה את חייהם לעד. שלוחות של אותו קמט בזמן ממשיכות להדהד גם חודשיים, שלושה, חמישה ושנה וחצי אחרי שהתרחש, כי בחיים אין סתם.
קצת כמו דמותה של סנדרה התאורטיקנית, גם הסרט עצמו הוא הגיג פילוסופי על משמעות האנשים שנמצאים בחיינו, בדגש על אלה שאנחנו לא ממש מכירים. לכאורה, אין קשר אמיתי בין סנדרה וססיל, השכנה הצעירה שהיא בקושי מכירה, אבל בחלוף סצנה סנדרה כבר הופכת לאמא חלופית עבור אליוט. אין קשר גם בין סנדרה המבוגרת ובין בעלה הצעיר של ססיל, אלכס, אבל ככל שהסרט מתקדם הם הופכים ליותר מ"סתם" שכנים. המקריות-שאיננה-מקריות מלווה את כל הדמויות וקווי העלילה המשניים, וקושרת את הרעיון המסדר של הסרט לכדי היפותזה לכל דבר.
בסצנה יפה בסרט, סנדרה אומרת ש"שכנים יכולים לגרום לך להרגיש בודד נורא בבית שלך, כי דרך הקירות אתה שומע את הפסקול של החיים שלהם בלעדיך". יותר משזה משפט יפה, זאת הודאה בדרך חיים, ווידוי אינטימי שמנכיח את הסגפנות של סנדרה. טרדייה, הבמאית והתסריטאית של הסרט, נחלצת לעזרת הגיבורה שלה, ושוברת, באופן מטאפורי, את הקירות הפיזיים שמפרידים בין סנדרה ובין, ובכן, החיים עצמם. היא מוכיחה שגם אם אתה ממש רוצה להיות סגפן – אי אפשר לחיות לגמרי לבד. החיים כבר ידאגו לכל השאר.
