הסרט הזה מתיימר להיות יצירת מופת, אבל הוא מתסכל מאוד ומקשה להתחבר אליו

עם הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל קאן האחרון ואחרי זכייתו בפרס חבר השופטים היוקרתי (השלישי בחשיבותו בפסטיבל הנחשב), "צליל של נפילה" של הבמאית הגרמנייה מאשה שילנסקי (שהייתה שותפה לכתיבת התסריט) הפך מסרט של במאית אלמונית – לסרט שחייבים לראות.

מבקרי הקולנוע שצפו בסרט במסגרת הפסטיבל הרעיפו עליו שבחים מקיר לקיר, והתחרו ביניהם מי ימצא מילים יותר גרנדיוזיות כדי לתאר אותו. יציאתו לבית הקולנוע בישראל, שמונה חודשים לאחר שהעולם נחשף אליו לראשונה, הייתה מלווה אם כך בסקרנות אמיתית: האם אכן מדובר ביצירת מופת חד-פעמית שהצדיקה את שלל הסופרלטיבים שנזרקו לכיוונה?

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• בריז'יט בארדו הייתה באור הזרקורים לזמן קצר בלבד, אבל העולם לא הפסיק לדבר עליה

• אחרי שנתיים של שתיקה: הסרטון המסתורי של הארי סטיילס

• "הושיט את ידיו - ותפס את איבר מיני": הכוכב ההוליוודי מואשם בתקיפה מינית נוספת

זה הולך בערך ככה: שלוש משפחות, בשלושה צירי זמן שונים, מאכלסות בית בחווה מבודדת בגרמניה. החווה, שהיא למעשה דמות בפני עצמה בסרט, עדה לחיי היומיום של המשפחות, שאיך נאמר, עוברות ימים לא פשוטים. בציר הזמן הראשון, שמתרחש לפני מלחמת העולם השנייה, ילדה שהיא ספק רוח רפאים תוהה על עצם היותה חיה או מתה; בציר הזמן השני, שמתרחש איפשהו בשנות ה-70, נערה חווה משבר קיומי נוכח הטרדות מיניות מצד הדוד שלה; ובציר הזמן השלישי, שמתרחש בימינו, נערה מהבית השכן, שהוריה מתו, מתחברת לנערה שזה עתה עברה לגור בבית המדובר.

"צליל של נפילה" הוא סרט מתסכל. העריכה האקראית, שמחברת בין צירי הזמן השונים, לא עוזרת להבין את מה שמתרחש על המסך, אלא רק יוצרת דיסוננס בין ההתקדמות העלילתית של הסרט לבין ההבנה הליניארית של הצופה. ישנם הרבה סרטים בסגנון הזה, שהיה פורץ דרך בתחילת שנות ה-2000, ואימץ שפת עריכה מבלבלת במכוון (כמו "טראפיק" של סטיבן סודרברג "בבל" של אלחנדרו גונסלס איניאריטו). אבל בשונה מ"צליל של נפילה", איפשהו במהלך הצפייה בסרטים הנ"ל הסצנות הרנדומליות (לכאורה) היו נדבקות זו לזו, וההבנה שיש ביניהן קשר הייתה הופכת לגיים צ'יינג'ר של הסרט כולו. "צליל של נפילה" אכן מאמץ את חווית הבלבול שמאפיינת את סגנון העריכה הזה, אבל בניגוד אליהם, אף אסימון לא נופל במהלך הצפייה. והאסימון הזה כל כך חשוב, כי אם אין את ה"אה, אז היא בעצם הבת של ההיא מהסצנה הקודמת", עם מה בעצם נשארנו?

אמנם ההבנה הכללית שמדובר באותו בית מובנת היטב – הוא כמעט ולא משתנה במהלך השנים שהסרט מתרחש בהן, והסביבה שמקיפה את הבית נראית אותו הדבר במהלך העשורים, אבל הקשר בין המשפחות שחיות בו רופף עד לא קיים, או שהוא קיים, אבל הבמאית לא טורחת להנגיש את זה לצופה. האם הנערה מציר הזמן השני היא קרובת משפחה של הילדה החיה-מתה מציר הזמן הראשון? אולי. האם הנערה מהחלק השלישי קשורה איכשהו למי מהנערות בחלקים הקודמים? יכול להיות. יכול להיות שלא.

"צליל של נפילה" מבקש קריאה רגשית, ככל הנראה, ולא להימדד בפרמטרים של תסריט ליניארי עם התחלה-אמצע-סוף. אוהבי קולנוע ארט-האוס עשויים למצוא בו פנינה אמיתית, שכן האניגמטיות שלו מסקרנת מאוד, וחלקים ממנו יפים בצורה יוצאת דופן: ציר הזמן של הילדה החיה-מתה, שמתגוררת בבית החווה עוד לפני שחובר לחשמל, הוא מופת של צילום ועבודת תאורה עם משחקים של אור וצל. אבל כסרט שיש בו סיפור עם מהות כלשהי – ויש בו סיפור עם מהות כלשהי – קשה מאוד להתחבר אליו. הוא ארוך, מתיש ומתאמץ מאוד שלא לספק תגמול רגשי למי שזה עתה הקדישו לו שעתיים וחצי. זה אולי מעניין, אבל קשוח, קשוח מדי.