דמויות הקומיקס הללו שינו את העולם. אז איך זה שרבים לא זוכרים אותן?
טינטין, אסטריקס, לאקי לוק, הדרדרסים ודמויות קומיקס רבות אחרות יוצאות אירופה מהפנטות ומשעשעות דורות על גבי דורות של ילדים כבר עשרות שנים, אך נדמה שאלו מעולם לא זכו להצלחה חסרת התקדים של קרוביהן מאמריקה, גיבורי העל. מדוע? לרגל עלייתו לאקרנים של הסרט החדש "מרסופילאמי" - עיבוד לדמות הקומיקס הבלגית האהובה - חזרנו לשורשי האהבה של היבשת האירופית לתחום האמנותי, והאם נשוב ונראה אותו משגשג כמו פעם
אסטרואיד, קבוצת כדורסל וטלסקופ: אלו רק חלק מהדברים שנקראו על שם דמויות סדרת הקומיקס הבלגית "ספירו ופנטזיו" ב-88 שנות ריצתה. זוהי רק ההתחלה - מאז 1938, זכו סיפוריהם של העיתונאים הצעירים ספירו ופנטזיו, הסנאי ספיפ, חיית הפרא מרסופילאמי ושאר חבריהם להתפרסם בעשרות שפות שונות, למכור מאות אלפי ספרים ברחבי העולם, לככב במשחקי מחשב אהובים, לקבל עוד סדרה מונפשת ועוד סרט למסך הגדול, להופיע על בולים ולהפוך לגיבורים לאומיים. אז איך זה שהם אינם שמות שגורים בפיותינו?
אי אפשר לטעון ב-2026 שהעולם לא מכיר מספיק דמויות קומיקס. הוליווד כולה מושתת על תעשיית גיבורי העל - באטמן, סופרמן, ספיידרמן (גיבור העל הרווחי ביותר בקופות בימים אלו ממש),"אקס-מן" ועוד נותרו מייצגיה הנאמנים ביותר של התרבות האמריקאית עוד משנות ה-30; אחרים - כמו גארפילד, סנופי, פופאי או ארצ'י - לא רק ממשיכים להופיע ברצועות קומיקס יומיות בעיתונים שנים אחרי מות יוצריהם, אלא מניבים לבעליהם מיליוני דולרים מדי שנה במכירות מרצ'נדייז עד דלא ידע. אז מדוע אחרי שכניהם מעבר לים לא רודפים אולפני הקולנוע הגדולים? ולמה תשמעו כל פעם "מי?" אם תזכירו שמות כמו אסטריקס או לאקי לוק בפני האמריקאי הממוצע? לרגל עלייתו לאקרנים בישראל בסוף השבוע הקרוב של הסרט "מרסופילאמי" - אודות אותו כוכב קומיקס שובב ופרוותי - חזרנו להיסטוריה מאחורי המורשת האירופית, שראויה ליותר כבוד.
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
בואו נחזור אחורה בזמן, או יותר ספציפית - לימי מלחמת העולם השנייה ואחריה. אז, כשהעולם שינה את צורתו והכוחות הגיאופוליטיים בעולם נעשו די ברורים (אולי עד לימינו אנו) - אמריקה "המצילה הליברלית הגדולה", ומולה "כוחות אופל" אנטי-דמוקרטיים (המשטר הנאצי, ומאוחר יותר רוסיה הסובייטית) - עברה התרבות האמריקאית "לשרת" את הדימוי החדש. גיבורי העל - דמויות מועצמות ובלתי מנוצחות, שמביסות את הרוע הזר ומנהלות חיים כפולים כאזרחים מן השגרה - היפנטו את הקהל האמריקאי, והראו לו שגם הוא יכול להיות גיבור על אם רק יהיה "אמריקאי טוב" כמו אליליו. כוכבי רצועות הקומיקס בעיתונים קיבלו תפוצה רחבה יותר ויותר ככל שהזמן עבר, והפכו לנכס צאן ברזל של ארה"ב החדשה; הקריאה בעלילותיהם הפכה רוטינה יומיומית, כמעט כמו לצחצח שיניים - במהרה, הפכו סנופי או גארפילד המצחיקים והקלילים לסמלים מקומיים גדולים יותר מפסל החירות.
אל השוק הצפוף הזה התקשו גיבורי הקומיקס הזרים לחדור; זה לא שהם גם ניסו מדי. הקהל האמריקאי חובב הסטריאוטיפים (זו הסיבה מדוע דמויות כמו המפקח קלוזו או ספידי גונזלס תפסו במדינה תאוצה) לא ידע לעכל את כוכבי המדיום מאירופה - אלו התחמקו מהגדרה חד משמעית; פעלו בקצב איטי הרבה יותר מחבריהם גיבורי העל מאמריקה; נשענו בעיקר על הומור סרקסטי ורפרנסים להיסטוריה ותרבות אירופית (מפילוסופים לשחקנים ועד פוליטיקאים); התייחסו באופן "מטא" להיותן דמויות קומיקס ולא אובחנו בהכרח על ידי סממנים לאומיים.
כך, טינטין - אולי ה-גיבור של עולם הקומיקס הבלגי והאירופי ככלל - היה למעין "ג'יימס בונד ללא 'נערת בונד'", נטול זיהוי "בלגי" של ממש, עם חברים משלל לאומים (חברו קפטן האדוק היה בעל מורשת סקוטית/בריטית ואילו פרופסור קלקולוס היה לאדם גרמני במהותו) ונטייה לעלילות אספיונז' ברחבי העולם רוויות תככים פוליטיים (ולא פעם יצוגים גזעניים למדי, לפחות בתחילת דרכו); אסטריקס - אודות כפר גאלי חסר פשרות בצרפת תחת השלטון הרומי - חזר שוב ושוב לקריקטורות של פוליטיקה צרפתית והיסטוריה יבשתית; ולאקי לוק היה לפרודיה מודעת לעצמה על ז'אנר המערבון וארכיטיפ הקאובוי האמריקאי. במילים אחרות, לא תמצאו כאן גיבור שמחליף גלימה בתא טלפון.
אך מדובר ביותר ממקרה של אירופה מול אמריקה, קליף ריצ'ארד אל מול אלביס פרסלי. הקומיקס - בייחוד במדינות פרנקופוניות ("bandes dessinées", כפי שהתחום מכונה בצרפת) - הוא יותר מ"בידור זול לילדים", אסקפיזם גרידא. בדומה להבדל בין הוליווד התעשייתית לבין אירופה שוחרת קולנוע האמנות, אמנות הקומיקס משמשת עבור האירופאים ככלי לגיטימי ומוערך לביטוי אישי, אמצעי התנגדות פוליטי ותנועתי. כפי שז'אן-לוק גודאר ופרנסואה טריפו היו לקולם הקולנועי של דור חדש בצרפת, כך טינטין, אסטריקס וחבריהם היו ביטוי לעידן חדש באירופה הפוסט-מלחמתית - בוטה, ישיר יותר, חסר עכבות.
אין בכך לרמוז שדמויות אלו כלל לא חדרו למעצמה הגדולה שבמערב. עם השנים, הפופולריות הגואה של אלו באירופה (לטינטין, דמות כמעט בת 100, מוזיאון בבריסל ועשרות מוצרי מרצ'נדייז ברחבי העולם; לאסטריקס - רק בן 66 - פארק שעשועים אהוב מחוץ לפריז ומכירות ספרים שמתעלות לעיתים אף על "הארי פוטר") משכה את תשומת ליבם של ראשי הוליווד. כך, מרסופילאמי זכה לסדרה מונפשת תוצרת דיסני בשנות ה-90 (אמנם קצרת מועד) וסטיבן ספילברג - אולי ה-סמל לבלוקבאסטר הוליוודי פר-אקסלנס - התאהב בטינטין בשנות ה-80, רכש את הזכויות מאלמנתו של היוצר הרז'ה, והביא את העיתונאי החרוץ סוף סוף למסך הגדול ב-2011, בסרט שהמציא מחדש את הדמות בארה"ב (ואולי יניב סוף כל סוף סרט המשך).
נדמה שדמויות הקומיקס היחידות בנות אירופה שבאמת הצליחו לחדור את החומה הנוקשה היו הדרדסים, פרי עטו של פיו הבלגי, שהפכו למותג ענק ככל שהזמן חלף (הוליווד, מצידה, לא באמת הבינה אף פעם את שורשיה המרדניים - ועיבדה את הסדרה באופן פשטני וצעקני).
ומה באשר לארצנו שלנו? ישראל - כזו שתמיד קרועה בין ההשפעה האירופית של שנותיה הראשונות לבין האמריקניזציה שעברה במרוצת הזמן - דווקא פיתחה אהבה לא קטנה (אך לא גדולה מספיק) לספרי הקומיקס של אסטריקס, טינטין, הדרדסים, לאקי לוק ושאר החברים. יוצרי קומיקס מקומיים - כדוגמת מישל קישקה (עצמו בלגי) ושי צ'רקה - העלו על נס את אותן דמויות ושאבו מהן השראה, ואילו דורות של יוצאי מדינות פרנקופוניות העבירו את את אהבתם לדמויות איתן גדלו הלאה, לדור ישראלי חדש. "בשבילי הדיבוב של 'מרסופילאמי' הוא הרבה יותר מעוד תפקיד", אמר הקומיקאי-שחקן אוראל צברי על תפקידו בסרט החדש, "אמא שלי, שעלתה מצרפת, הייתה מקריאה לי בילדות את סיפורי הקומיקס של מרסופילאמי, ואני זוכר כמה הוקסמתי מהעולם הפרוע, המצחיק והצבעוני שלו".
ככל שהשנים עוברות, דמויות אלו - ממרסופילאמי ועד אובליקס - חוות עדנה מחודשת, כשעוד ועוד ילדים ברחבי העולם מגלים את קיומן הצבעוני והקומי. אם זהו לא ניצחון לאמנות ידנית ולרוח האנושית בעידן הטכנולוגיה הדורסנית, קשה למצוא מה כן.
