בין מפלה כואבת וקסם מצויר: הסרטים שאסור לכם לפספס בפסטיבל ירושלים
פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים, שייערך השנה בין ה-9 ל-19 ביולי, חוזר עם מבחר עשיר של יצירות מרחבי העולם. בין עשרות הסרטים בתוכנייה בלטו עבורנו שני קטבים מנוגדים: דרמה דנית כבדה שמנסה להתמודד עם פוסט-טראומה צבאית ומפספסת, לצד יצירת אנימציה צרפתית מהממת שכובשת את הלב כבר מהדקות הראשונות
פסטיבל הקולנוע בירושלים חוזר לעוד מהדורה עמוסה בסרטים, אורחים ותחרויות, כשהחל ממחר (חמישי) ועד 19 ביולי יוקרנו בעיר עשרות סרטים מישראל ומהעולם - חלקם זוכי פרסים מכמה מהפסטיבלים היוקרתיים בעולם, כמו פסטיבלי קאן וברלין, וחלקם עדיין לא הוכרו בישראל כלל.
הפעם בחרנו להתמקד בשני סרטים שיוקרנו בפסטיבל המתקרב, אשר מייצגים שתי חוויות קולנועיות שונות לחלוטין: מצד אחד, דרמה כבדה שמנסה להתמודד עם פוסט-טראומה קרבית, מן הצד השני - אנימציה שמככבת בתוכנייה הבינלאומית, ונחשבת לאחת ההפתעות הנעימות של השנה.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
כוונות טובות, ביצוע מייגע
פסטיבל ירושלים ידוע בעשרות שנות פעילותו כבמה מרכזית לקולנוע איכותי מהארץ ומהעולם, ומדי שנה מציג גם דרמות אנושיות כבדות משקל. "מפלתו של הרקולס", סרטו של הבמאי הדני כריסטיאן בונקה, שייך לקטגוריה הזו - אך למרבה הצער, לא מצליח למצות אותה.
הסרט, שזכה במקום הראשון בתחרות סרטי הביכורים בפסטיבל טאלין, עוקב אחר יוסף, לוחם לשעבר ששירת בעיראק ובאפגניסטן אשר מנסה לבנות חיים שקטים לצד אשתו ובנו הקטן. כשזיכרונות המלחמה חוזרים ופוגעים גם בילדיו, הוא נשלח לחווה טיפולית לנפגעי פוסט-טראומה - מקום מבודד, ללא חדשות וללא הד למלחמה, שבו חבורת גברים מתמודדת יחד עם עברה הצבאי.
יש בסרט רגעים פיוטיים של ממש, אבל דווקא הפיוט הזה הופך לעיתים למכשול: הקצב איטי מדי, וההתקדמות הדרמטית כמעט נעצרת. הבעיה המרכזית היא שהדמות הראשית לא עוברת שינוי אמיתי. כשיוסף חוזר לביתו לחופשה עם משפחתו, הוא מגלה שהמסע לא הסתיים - עכשיו בנו הקטן הוא זה שסובל מהתנהגותו ומפחד להתקרב אליו מחדש. זהו רגע מטלטל בפוטנציה, אך הסרט לא ממש יודע מה לעשות איתו.
הסצנה החותמת מנסה לארוג מונטאז' שיעניק לצופה תחושת סגירת מעגל, אך התחושה הזו מזויפת: הדמות לא עברה תהליך אמיתי, לא ברמה האישית, לא בתוך המשפחה ולא בחברה שסביבה. למרות שהקהל הישראלי עשוי להזדהות עם הנושא - שכן פוסט-טראומה קרבית היא חלק בלתי נפרד מהשיח המקומי, במיוחד מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", - נדמה שהקולנוע מציע דרכים מתוחכמות ומעוררות יותר להעביר את הכאב הזה. כאן, למרבה הצער, הכוונה הטובה לא מספיקה.
אנימציה שנוגעת בנשמה
אם "מפלתו של הרקולס" מדגים איך כוונות טובות יכולות ללכת לאיבוד, "ילד ברזל" ("Le Corset" בצרפתית) הוא ההוכחה ההפוכה - סרט שמצליח לקחת חומר אישי וכואב, ולהפוך אותו ליצירת אמנות נוגעת ללב. זהו סרטו הראשון כבמאי יחיד של לואי קליישי, אנימטור לשעבר ב"פיקסאר" שעבד על "וול-אי" ו"למעלה", שכאן נוטש את האנימציה התלת-ממדית לטובת ציור יד עוצר נשימה בהשראת ציורי דיו סיניים. הסרט הציג בקאן, ומיד לאחר מכן נרכש להפצה על ידי אולפני הקולנוע המוערכים "סוני פיקצ'רס קלאסיקס".
העלילה, המבוססת על ילדותו של קליישי בסביבה הכפרית של אזור בוס שבצרפת, עוקבת אחר כריסטוף בן ה-11, ילד חולמני שחי בחווה מתקשה כלכלית עם אב קפדן. כשגבו מתחיל לנטות הצידה ללא הסבר, הוא מאובחן עם עקמת, ונאלץ ללבוש מחוך פלדה שמקיף את גופו עד לסנטרו - וכך נולד "ילד הברזל". דווקא המחוך הזה, שאמור לכלוא אותו, הוא שמוביל אותו אל העוגב הענק בכנסיית הקהילה, ואל מוריק המבוגר, שמלמד אותו לנגן ומעניק לו חום שלא קיבל בבית. במקביל, הוא נקשר לקלארה, נערה מרדנית מחוג השחייה שלו, מה שיוצר מערכת יחסים שהופכת לכוח שמסייע לכריסטוף לעכל את עולמו המורכב.
מה שהופך את "ילד ברזל" לחוויה כה מיוחדת הוא השילוב בין עיצוב חזותי מרהיב ובין פסקול אותנטי ומחוספס, שמוקלט לעיתים ישירות בשטח, בחוות אמיתיות ולא בסטודיו סטרילי. הניגוד בין הצליל האותנטי הזה ובין המוזיקה הכנסייתית הרוחנית - ובראשה קטעים נוגעים ללב מתוך "הרקוויאם של פורה" (יצירה מוזיקלית פרי עטו של המלחין הצרפתי גבריאל פורה) - יוצר מרקם רגשי עשיר במיוחד. הסגנון הציורי, עם קווים שזורמים כמו זיכרון וחלל ריק שהופך לאור, לא רק מרהיב, לעין אלא גם מדויק מבחינה רגשית: זהו סרט שמביט אחורה על רגעי משבר לא כמכשולים, אלא כאבני דרך שמנסים לדבר על התבגרות ועל מערכות יחסים בוגרות יותר. התוצאה היא יצירה קסומה, אישית ומרגשת - אחד הרגעים היפים שפסטיבל ירושלים יציע השנה לקהל.
שני סרטים, שני עולמות - ולסיכום אחד ברור: פסטיבל הקולנוע בירושלים מוכיח שוב שהוא במה שיודעת להכיל גם כישלון אמנותי אמיץ וגם הצלחה שקטה ומרגשת. "מפלתו של הרקולס" מזכיר לנו שכוונות טובות ונושא כבד לא תמיד מתורגמים לקולנוע משכנע, בעוד "ילד ברזל" מוכיח שסיפור אישי, כשהוא מסופר בכנות ובעין אמנותית מדויקת, יכול לגעת בכל צופה - גם כזה שמעולם לא לבש מחוך פלדה או ניגן בעוגב. מי שמתכנן לצאת לפסטיבל בשבועות הקרובים, מוזמן לשריין כרטיס ל"ילד ברזל" בלב פתוח, ולגשת אל "מפלתו של הרקולס" עם ציפיות מדודות יותר.