שיתוף הפעולה הקולנועי הראשון של יו ג'קמן וקייט הדסון הוא פשוט יופי של סרט

"שיר מתוק מריר", שם הסרט החדש בכיכובם של יו ג'קמן וקייט הדסון (שביים קרייג ברואר, שמוכר מ"קוראים לי דולמייט" ו"מלחמות הראפ"), הוא שם מתעתע, שהרי אין בו מרירות כלל, אלא מתיקות על מלא. גם השם המקורי שלו ("Song Sung Blue"), שנקרא על שם אחד השירים שמופיעים בסרט, לוקח את הצופה למקומות מלנכוליים, אבל אין בזה ובין הסרט עצמו דבר וחצי דבר. וזה לא מובן מאליו בכלל, בהתחשב בעלילה: ג'קמן והדסון (שמועמדת לגלובוס הזהב על תפקידה, ושעשויה לקבל עליו גם מועמדות לאוסקר) מגלמים זוג זמרים חובבים שמתפרנסים בדוחק מחיקוי של זמרים "אמיתיים" ומופיעים בברים זולים לצד חקייני אלביס פרסלי ודומיהם. הסרט אמנם עוקב אחר סיפור ההתאהבות המקסים שלהם, אבל גם אחרי הדיכאון הקליני שלה, הבעיות הקרדיולוגיות שלו והחשבונות ששניהם ביחד לא מצליחים לשלם. נשמע כיף? האמת שכן, אפילו מאוד.

"שיר מתוק מריר" הוא סרט feel good קלאסי, כמו הסרטים שג'קמן והדסון עשו בצעירותם, כשהוליווד הייתה תעשייה משומנת שהפיקה סרטים סכריניים לצפייה משפחתית – ואיזה כיף שמדי פעם עדיין מבליח סרט כזה, שמזכיר לכולנו את הימים שהיינו הולכים עם ההורים לסרט, ולא דואגים שמי מאיתנו יצטרך לכסות את העיניים מתישהו. הסרט מתייחס לבעיות בחיים של הגיבורים שלו כאתגרים שמזמנים לדמויות רגעי הכרעה והתמודדות, מכות קלות בכנף בדרך לכבוש יעדים ולהגשים חלומות. באינפלציה הנוכחית של סרטים קודרים, מלאי שתיקות ומבטים, שמעלים על נס זוטות כמו מוות, חולי ומלחמות, כיף למצוא בבתי הקולנוע – מקדש האסקפיזם האולטימטיבי – סרט שהוא כל כולו זריקת עידוד לחיים.

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• פשע, נשים ואגרופים: יוצר הדרמה המוערכת פותח הכול בריאיון ללא מעצורים

• אפשר כבר להתחיל לחמם את הכיסא: סטטיק מצטרף ל-"The Voice"

• הכוכב ההוליוודי מייקל רפפורט ישתתף בסרט "בחורים טובים 3"

זהו שיתוף הפעולה הראשון של ג'קמן והדסון, שני איי-ליסטרים שפוקדים באופן קבוע את השטיחים האדומים, ואיכשהו לא עבדו ביחד עד היום. הם מגלמים בכישרון רב את הזוג האמיתי מייק וקלייר סרדינה, מוזיקאים מחוננים שלא הצליחו לפרוץ בפני עצמם, ומתפרנסים בקושי מהופעות בערבי חיקויים של אגדות פולק אמריקאי. הוא מחקה את ניל דיימונד (לנצח "Sweet Caroline"), היא פטסי קליין (לנצח "Crazy"), ושניהם הבינו שהפריצה הגדולה כבר לא תגיע בנפרד. יחד הם מאחדים כוחות לצמד קאברים בשם "ברק ורעם", היא על הקלידים והוא על הקולות, איתו הם נאבקים על מקומם העצמאי בתעשיית המוזיקה.

זו הנקודה המעניינת באמת של הסרט: "שיר מתוק מריר" שם זרקור דווקא על אלה שלא הצליחו, המוזיקאים השקופים שמבדרים אותנו בבתי מלון אבל לעולם לא מקבלים הכרה בפני עצמם, אלא רק כגרסה פחות טובה של מישהו אחר.

אולי עייפות החומר מביוגרפיות קולנועיות בנאליות על עלייתם ונפילתם של גיבורי תרבות הביאה את האולפנים לתת אור ירוק לסרט שלא מבוסס על דיימונד וקליין עצמם אלא על הוואנביז שלהם, וזה כשלעצמו שינוי מרענן בתת-הז'אנר השחוק הזה. "שיר מתוק מריר" מזכיר לנו שעל כל פרדי מרקורי ואלטון ג'ון יש גם את החולמים שנותרו מאחור, התפרנים שלא עשו את קפיצת המדרגה לחיים נהנתניים, אלה שמפוצצים בכישרון אבל אין להם קהל שייהנה ממנו. והם, עלובי החיים העלובים באמת שמופיעים מול אופנוענים שזורקים עליהם פחיות בירה, הם הכוכבים של הסרט הזה – אמנים בכל רמ"ח איבריהם שמקריבים כל סיכוי לחיים נוחים ומשעממים, ולו רק עבור הסיכוי לעמוד על במה ולשיר.

הסרט הוא עיבוד לסרט תיעודי משנת 2008 אודות חייהם יוצאי דופן של מייק וקלייר סרדינה האמיתיים, שהצליחו כנגד כל הסיכויים להתפרסם כמוזיקאים בפני עצמם דווקא בזכות מופע המחווה שהם ערכו לניל דיימונד. הוא מתרחש בסוף שנות ה-90 ומקפל בתוכו את סיפור ההיכרות של השניים, את המשברים הלא מעטים שהם עברו – כזוג בחיים האמיתיים ועל הבמה – ונהנה משני שחקנים שנבלעים בתוך דמויות קאמפיות שעלולות היו, בטיפול אחר, להיות מגוחכות ומוגזמות. למרות התלבושות המנצנצות והשיער הנפוח, ג'קמן והדסון עובדים בעדינות ומנגישים דמויות מקסימות שאי אפשר שלא ליפול בקסמן. גם ברגעים השפלים שלהם (ויש לא מעט כאלה), אנחנו, הצופים, רק רוצים שיהיה להם טוב.

זה מתקתק כמו שזה נשמע, וזה בסדר, כי זה בדיוק סוד הקסם של הסרט הזה. סיקוונסים עגומים שבסרט אחר היו מחלצים דמעות מהצופים (אל דאגה, לא נספיילר לכם!) עוברים כאן כמונטאז' מהיר שדואג לא להעכיר את האווירה, שמא האופטימיות הכללית של הסרט תיפגם. זה אמנם קצת מנותק מהמציאות, אבל סרטים הם ניתוק מהמציאות מעצם היותם, והסרט בבירור מאמץ כיוון בידורי על פני אפרוריות קיומית. זה מתוק מאוד, ולא מריר בכלל, וזה יופי של סרט.