למרות הטוויסטים המותחים בו, הסרט הזה מאכיל את הצופים שלו בכפית

אחד הדברים הבולטים ביותר בעולם התרבות בעשור האחרון היה ההשפעה הגדולה של התרבות הדרום קוריאנית על המערב. מה שהיה בעשורים הקודמים מרוחק מתרבות המערב ושמור למביני עניין, פרץ לחיינו אי שם בסביבות שנת 2019, כשהדרמה העוקצנית של בונג ג'ון-הו, "פרזיטים", עשתה את הלא ייאמן וקטפה 4 פרסי אוסקר בלילה אחד, כולל לסרט הטוב ביותר. בכך, לא רק שהסרט הפך לסרט הקוריאני הראשון שזוכה לפרס כלשהו מצד האקדמיה האמריקאית לקולנוע, אלא שבר לראשונה את החוק הלא כתוב כי סרטים זרים לא זוכים בפרס הגדול - אם כי מאז לא היה אף סרט ששחזר את ההישג.

מכאן והלאה הוצפנו בשלל תוכן קוריאני, או זה של יוצאי קוריאה בעולם: ממוזיקת ה-K-Pop שזכתה לתהילה חסרת תקדים עם להקות כמו BTS ובלאקפינק בראש הרשימה ((אם כי מי שפרץ דרך בתחום המוזיקלי היה סיי, שב-2012 סחף את העולם עם הלהיט העצום "גנגאם סטייל"); לסדרת הלהיט של נטפליקס,"משחקי הדיונון", שהפכה לתופעה בינלאומית, ועד הקולנוע העולמי, שהחל לשים לב הרבה יותר לטאלנטים מאותה מעצמה אסייתית. למרות שרובנו יודעים לשיר "אפצה אפצה", הידע הכללי שלנו על התרבות הקוריאנית, ההיסטוריה והפוליטיקה הסבוכה של הדמוקרטיה (לעיתים בספק) הצעירה הזו עדיין לוקה בחסר.

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• עוקפת (כמעט) את כולן: ההישג המטורף של סדרת הלהיט של נטפליקס
• בפעם ה-64: פסטיבל ישראל יוצא לדרך – ומגיע גם לצפון ולנגב
• אושר כהן מתייחס לתקלה בהופעת הענק שלו: "אין לי משהו חשוב יותר מהקהל שלי"

ניתן להסיק כי צפייה בסרט קוריאני מעלה שאלה אם אנו מבינים גם את הדקויות החברתיות, כמו את ערכי המוסר המעורערים או את פערי המעמדות הגדולים ("פרזיטים" כדוגמה ניצחת) או המשיכה התרבותית לקיצון, בהתבסס על ההיסטוריה העקובה מדם של המדינה – שהייתה נתונה שנים רבות לשלטונות קולוניאליסטיים אכזריים (בעיקר השלטון היפני במדינה בשנות מלחמת העולם השנייה).

כמובן שידע כזה הוא בונוס שמסייע לנו להבין יותר לעומק מה עומד מולנו, אך אם סרט נשען אך ורק על היכרות מעמיקה עם התרבות ואם לא, מופיע כלפי חוץ כפשטני למדי – אזי שישנה בעיה עימו מלכתחילה. כזה הוא המקרה של "משפחה נורמלית" – שעולה השבוע לאקרנים בישראל אחרי שערך פרמיירה בפסטיבל טורונטו המוערך לפני כמעט שנתיים: יצירה המושתת עמוק בהיסטוריה האלימה של קוריאה ומנסה לחתור למסקנה עדכנית, שבפועל מציגה מותחן שמאכיל את צופיו בכפית.

סרטו של הור ג'ין-הו (שמרבית סרטיו הקודמים לא עוררו תהודה גדולה מחוץ לארצו) הוא למעשה עיבוד ל"ארוחת הערב", ספרו של הרמן קוך ההולנדי. כאדפטציה הרביעית לסרט (אחרי גרסה הולנדית ב-2013, איטלקית ב-2014 ואמריקאית ב-2017 – בכיכובו של ריצ'רד גיר), "משפחה נורמלית" עוקב אחר שני צדדים של אותה המשפחה המורחבת – ג'ה-וואן (סול קיונג-גו), עורך דין פלילי ממולח וחסר רחמים, אשתו הצעירה והעדינה ג'י-סו (קלאודיה קים), התינוק הקטן של השניים ובתו המתבגרת והחרוצה של ג'ה וואן, היי-יון (הונג יה-ג'י); מנגד, אחיו של ג'ה וואן - רופא הילדים החומל ג'ה-גיו (ג'אנג דונג־גאן), אשתו הפילנתרופית יון-קיונג (קים הי-אה) ובנם המתבגר המתבודד, סי-הו (קים ג'ונג-צ'ול), שסובל מבריונות בבית הספר.

יום אחד, בעוד ג'ה-וואן וג'ה-ג'יו עסוקים במקרה פגע וברח קטלני (הראשון סייע לצד התוקף, השני לצד הנפגע), השניים ונשותיהם מגלים עובדה מטרידה לגבי תיעוד שהפך ויראלי – שני מתבגרים, נער ונערה, תוקפים בפראיות הומלס ומותירים אותו להתבוסס בדמו. כעת, מבינים שני הזוגות שבמהרה לא יוכלו להחביא את הסוד שגילו, ומכאן האירוע רק הולך ומידרדר.

כבר מהתיאור הקצר והעלום הזה אפשר להבין את מה שג'ין-הו יודע לעשות היטב – לבנות מתח. לא מעט מהתפתחויות כאן שומרות את הקהל על קצות רגליו, ושינוי העמדות ביחס לשאלה המוסרית שעומדת במרכזו מפתיעה למדי. מנגד, נדמה כי הבמאי לא סומך מספיק על צופיו לפרש את התמות במרכז הסרט – נאמנות משפחתית, פריבילגיות, צדק רלטיבי, חומרנות, אמונה עיוורת וכו' – דרך הסאבטקסט, ובכך מגיש לקהל סרט שפועל על מבנה "השלם את החסר"; אין תשובות שנותרות פתוחות ואין שטח אפור של ממש. במילים אחרות, סצנה שתציג דמויות בהתלבטות מוסרית קשה במסעדת מזון מהיר פתאום תחתוך לקלוז-אפ על צ'יפס בצורת צלב; אלימות של דמות אחת תוסבר על ידי חיבתו לצפייה באלימות מסוג אחר.

כך, במקום לשמור על דרמה מותחת מסוגננת, "משפחה נורמלית" נוטה לא פעם למחוזות המלודרמה הקיטשית – כשתצוגות המשחק מעלות הילוך גם הן. מכאן ראוי לחזור לעניין הקונטקסטואלי – סרטים קוריאניים רבים נוטים להציג סיטואציות מוקצנות בכדי להתמודד עם ההיסטוריה האלימה בשורשי המדינה והעוולות החברתיות. סרטיו של פארק צ'אן-ווק (דוגמת "שבעה צעדים") לא היו יצירות המופת שהם מבלי האלימות הגרפית או הרשעות המופגנת שהם מציגים, ואילו בונג ג'ון-הו שב ועוסק בניתוק של המעמד הגבוה אל מול הזעם שנאגר בשכבות הנמוכות או בזיקה של המדינה (ויותר מאוחר, העולם) לפאשיזם וטוטליטריות – פעם בדרמות ריאליסטיות ("זיכרונות מרצח", "פרזיטים") ופעם בסרטי מד"ב/אימה ("המארח", "מיקי 17").

בכך, ג'ין-הו אינו חריג מהשמות המובילים של הקולנוע הקוריאני – "משפחה נורמלית" לוקח את חומר המקור וטוען אותו בניחוח לוקאלי, שנותן לו אופי לפעמים סאטירי יותר מ"סתם" מותחן. שאלות כמו "מה חשוב יותר – מוסר חברתי או ערכי המשפחה?" מקבלות נופך נוסף כשהן עוברות דרך הפילטר הקוריאני, כחלק מחברה שתמיד מתחבטת עם שאלות מוסר אל מול העדפה של חומריות. ועדיין, נדמה כי הבמאי לא מאפשר לצופה לשבת ולשקול את רעיונות כבירים אלו בעצמו, אלא ממהר לקדם את העלילה על חשבונם, מה שמותיר את "משפחה נורמלית" כסרט שטחי למדי.

חובבי המותחנים שבינינו בוודאי ימצאו עניין בסרט שלא מתבייש לנוע בין טוויסט לטוויסט, אך אלו מאיתנו שמחפשים קצת מעבר עלולים להתאכזב ממה ש"משפחה נורמלית" מציע.