שיר של אחרי מלחמה: למה "האודיסאה" עדיין כל כך מעניינת אותנו?
אין סרט מדובר בימים אלו כמו סרטו הקרב של זוכה האוסקר כריסטופר נולאן ("אופנהיימר", "התחלה", טרילוגיית "האביר האפל"), "האודיסאה", ואין יצירה תרבותית כמוה שמעוררת דיון וביקורת כה נרחבת ברחבי האינטרנט. אך מדוע, ולמה עיבוד לסיפור בן אלפי שנים עדיין כה מעסיק ומרגש אותנו? רגע לפני שאפוס הענק עולה לאקרנים בסוף השבוע, חזרנו לרעיונות שמאחוריו, שרודפים אותנו עוד מימי יוון העתיקה
בחודשים האחרונים, נדמה שהאדם העשיר בעולם - הטריליונר אילון מאסק - טרוד בדבר אחד בלבד: לא במדיניות החוץ והבית של ממשלת ארצות הברית הנוכחית, לה הוא משמש כיועץ וידיד נאמן; לא במלחמות הרבות שניתשות מסביב לעולם; ואפילו לא בכספו שלו, אלא בסוגיות הליהוק בסרט האפוס המדובר של הבמאי זוכה האוסקר כריסטופר נולאן ("אופנהיימר", "התחלה", טרילוגיית "האביר האפל"), "האודיסאה", עיבוד ליצירה האפית של הומרוס אי שם מימי יוון העתיקה.
"כריסטופר נולאן חילל את מורשתו של הומרוס וירד על ברכיו רק כדי להיענות לחוקים ה'ווקיסטיים' שנדרשים בכדי לזכות באוסקר. איזו תולעת", כתב לאחרונה מאסק בציוץ ברשת החברתית X (לשעבר טוויטר) שברשותו, רגע לפני שרב אונליין עם ההיסטוריון הבריטי טום הולנד בנושא, כשטעה לחשוב שמדובר בשחקן סרטי "ספיידרמן" טום הולנד - שמככב בעצמו ב"האודיסאה".
נשים בצד את העובדה שנולאן לא צריך "להתחנן" לאקדמיה האמריקאית לקולנוע בשביל פרס האוסקר - למעשה, הוא זכה בשניים מאלו ממש לפני כשנתיים וחצי - וכי כל זוכי האוסקר לדורותיהם מאז 1927 זכאים לזכות במסגרת חוקי האקדמיה ה"ווקיסטיים" החדשים (שעוסקים בענייני ייצוג מאחורי הקלעים), אלא עצם העובדה שכל הוויכוח הארוך התעורר בגלל החלטתו של נולאן ללהק (בהתאמה) לתפקיד הלנה מטרויה וסינון - בן דודו של אודיסיאוס - את השחקנית הקנייתית/אמריקאית זוכת האוסקר לופיטה ניונגו ("12 שנים של עבדות", סרטי "הפנתר השחור") והשחקן האמריקאי אליוט פייג' ("ג'ונו"). נכון, לכאן נכנסים ענייני טרנספוביה (פייג' הוא גבר טרנס), גזענות ומלחמות התרבות שמגדירות את עולמנו כעת, אך מדוע מראש מעניינת את מאסק ואחרים בחירת השחקנים לדמויות פיקטיביות לחלוטין בסיפור בן אלפי שנים? האם מאסק הוא צאצא של הומרוס, או שפשוט "האודיסאה" עדיין מגדירה את הדרך שבו אנחנו צורכים סיפורים ותרבויות? רגע לפני שהסרט עולה לאקרנים אצלנו ובעולם בסוף השבוע הקרוב, ניסינו להבין את מקור הסקרנות ארוכת השנים.
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
Elon Musk is bashing Christopher Nolan for #TheOdyssey casting, alleging the director cast Lupita Nyong’o as Helen of Troy because he “wants the awards.”
In additional X posts, Musk re-tweeted posts that mocked Elliot Page’s masculinity and claimed that Nolan was stomping all… pic.twitter.com/rhMoaZNCXM
— Variety (@Variety) May 13, 2026
כשהוא מתוארך לסביבות המאה השביעית או השמינית לפני הספירה, "האודיסאה" - השנייה מבין שתי היצירות המיוחסות להומרוס (הראשונה היא "האיליאדה") - עוקבת, על פני 24 פרקים, אחר מסעו רווי התלאות של אודיסיאוס, מלך איתקה, ואנשיו לאחר תום מלחמת טרויה. בעוד אלו פוגשים באויבים, סערות בלב ים, מפלצות מיתיות ועוד, אשתו של המלך, פנלופה (המגולמת בסרט החדש על ידי זוכת האוסקר אן האת'וואי), מצפה לו בדאגה בביתם, ובנו טלמאכוס יוצא לחפשו.
אם הסיפור הנ"ל נשמע לכם מוכר, זה כנראה בגלל שכבר ראיתם, קראתם או שמעתם אותו בעבר כבר עשרות ומאות פעמים בווריאציות שונות. כן, כבר מימי המאה ה-6 לפנה"ס, אז הוכנסה היצירה לקאנון היווני של אותה העת, ראתה התרבות המערבית את "האודיסאה" כ"יצירת-על", "ספר הדרכה" לאיך לכתוב באופן מופתי דרמה, רומנטיקה, מתח, אימה וכיוצא בזאת. עם התפתחותם של תחומי האמנויות השונים, נפוצו עוד ועוד עיבודים לאותה יצירה מונומנטלית - לדוגמה: "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס בספרות; "מסע בין כוכבים" בטלוויזיה; ו"אחי, איפה אתה?" של האחים כהן, "הבוז" של ז'אן-לוק גודאר, ואף "בובספוג: הסרט" ו"מוצאים את נמו".
ההערכה הגוברת עם השנים היא כי הומרוס אינו באמת הכותב הבלעדי של יצירות אלו, וכי נכון יותר להעריך ש"האודיסאה" ו"האיליאדה" הן יצירות שנכתבו בנפרד, על בסיס סיפורים שבעל פה. נדמה שיותר מתמיד זו נראית הגישה הנכונה ביותר להסתכל על הכתבים האלו, כי במובנים רבים - כולנו חווינו "אודיסאה" מסוימת, כולנו מכירים וריאציות שונות משפות שונות, וכולנו מבינים שהסיפורים האלו התקיימו הרבה לפנינו, או אף הרבה לפני האודיסאה.
בואו נפרק את זה. "השיבה הביתה" של "האודיסאה" היא לא רק תמה ספרותית או תרבותית שממשיכה ומעסיקה אותנו במשך מאות שנים, אלא היא תחושה, כמיהה לשוב לחיק דבר מוכר וקהילה מבוססת, רצון להשתייך אל מול להיות זר בעולם. הפחד ש"דבר אכזרי" נמצא אי שם מחוץ לביתי - או שאם איעדר ממנו יותר מדי, יושביו כבר לא יזכרו אותי - עדיין מהדהד בנו, ומאפשר לגופים גדולים מאיתנו - ממשלות, פוליטיקאים או סתם מפיצי פרופגנדה - לשלוט בנו ולטפח את אותן החששות.
חשבו על כמה אנחנו מונעים, במיוחד בימינו אנו, על ידי תפיסת "אנחנו והם", וכמה הלאומנות ברחבי העולם רק הולכת וגוברת - האם זו שונה כל כך מהרעיונות שמובאים ב"האודיסאה", ששייכים לעולם קטן וכמעט כלל לא גלובלי? לא ממש. כשאותו סיפור עדיין מהדהד את אותן התפיסות של קהילתיות, ומהווה עבור קהילות שמרניות בימינו את "נכס צאן הברזל" של "התרבות הלבנה", אין פלא שמאסק ודומיו רותחים מזעם שגם לכאן "חדרו" אלמנטים "ליברליים" בעיבודו החדש והאפי למסך הגדול של נולאן לסיפור הנודע. במילים אחרות, "איך נוכל לשמור על מה שמוכר לנו כשגם כאן חודרת השפעה זרה?".
וישנו האלמנט הטראומטי, הכאב שנותר עימנו אחרי אירוע מחריד וקשה. עבור אודיסיאוס וצוותו, הייתה זו מלחמת טרויה העקובה מדם; הכאב שנוסף לו בדרך חזרה התבטא בצורת סירנות וקיקלופ חד-עין. אך גם אז, אלו היו רק כהסברים פנטסטיים לכאב פנימי, פוסט-טראומטי, תחושה שקשה לשחרר. בעולם שיודע עוד ועוד מלחמות ומכאובים, הסיפור הפשוט על אדם שרק רוצה לשוב הביתה מעולם לא עזב אותנו - לא כתחינה של החיילים האמריקאים במלחמת העולם השנייה לשוב לביתם הצנוע ול-"White Christmas" שבבית; לא כמרידה במלחמה המיותרת בווייטנאם ולא כזעקתם של משפחות חטופים במהלך המלחמה הבלתי נגמרת שהייתה "מלחמת חרבות ברזל" במחוזותינו.
תורידו את שריוני הברזל, החרבות הגדולים והשמות היווניים הסבוכים, ותקבלו מעשייה על רגשות ורעיונות שמעולם לא נעלמו מן העולם, ושכנראה ישגשגו גם הרבה אחרינו. כריסטופר נולאן הוא רק "כלי שרת", כאן כדי להזכיר לנו את המציאות.
