יכניסו אתכם לאווירת החג: אלו "סרטי המים" הכי שווים לצפייה
מים הם אחד מהיסודות החשובים ביותר בעולם, ובהתאם העסיקו מאז ומתמיד את עולם האמנות בכלל ואת הקולנוע בפרט. לרגל חג המים - הלוא הוא שבועות, חזרנו לכמה מהסרטים הטובים ביותר שהשתמשו במוטיב המים, ממסע ארוך באוקיינוס רחב ידיים ועד ניסיון הישרדות בסירת הצלה מול האויב הנאצי
משחר ימיו, הקולנוע מבקש לשמש לנו כמראה למציאות - האהבות שלנו, הפחדים שלנו, הרצונות שלנו. אך לא כל הסרטים הם סרטים תיעודיים, ולא תמיד שיקוף המציאות ייעשה באופן ליטרלי, אלא לא פעם דרך מטאפורות ודימויים - ואיזו דימוי ותיק יותר מדימוי המים? הם הכרחיים לחיים שלנו, ויכולים גם לסיים אותם; אנחנו יכולים לטבוע ולהיאבד בתוכם, והם גם יכולים לסמן התחדשות.
אז לרגל חג המים - שבועות, בעגה העממית - מהם "סרטי המים" הכי שווים צפייה? הנה חמישה מועמדים ראויים במיוחד - ולא, לא נדבר הפעם על "טיטאניק" או "מלתעות". עימכם הסליחה, קהילת הכרישים ולאונרדו דיקפריו.
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
"סירת הצלה" (1944)
נחזור ראשית לשנות ה-40, לאחד מהמותחנים הרבים בלוקיישן אחד (כדוגמת "חלון אחורי") שעשה מאסטר המתח והאימה אלפרד היצ'קוק בימיו. פרי עטו של הסופר ג'ון סטיינבק ("ענבי זעם"), "סירת הצלה" מתרחש כולו (תהיו מופתעים) על סירת הצלה בלב ים, שנפלטה מספינה שהוטבעה על ידי צוללת נאצית במהלך מלחמת העולם השנייה. בין יושביה - אחות צבאית, מלח, עיתונאית צינית דוברת גרמנית (טלולה בנקהד, מהשחקניות הפרועות והנועזות ביותר של הוליווד הקלאסית) וקפטן הצוללת הגרמנית שהטביעה את הספינה. כעת, על האויבים המרים לשרוד מחוץ ובתוך הסירה.
למרות שהסרט נקטל בזמן אמת על ידי מבקרי הקולנוע, שסלדו מהייצוג הספק סימפטי של קפטן הצוללת, והעובדה שסטיינבק התנער ממנו לאחר שראה בו "תעמולה נגד איגודי עובדים", "סירת הצלה" נחשב לאחת מיצירות המופת הרבות שיצר היצ'קוק בהוליווד, ושליטתו הווירטואוזית באווירה ובוויזואליה ללא אמצעים רבים לרשותו.
"נער המים" (1998)
נדלג יותר מ-50 שנה קדימה ונעבור לז'אנר אחר לחלוטין. בסדרת הסרטים שביססו את אדם סנדלר כאחד האנשים המוכרים בעולם בשנות ה-90 - "בילי מדיסון", "גילמור המאושר" ו"זמר החתונות" - גילם הקומיקאי היהודי-אמריקאי דמויות ילדותיות וחריגות, על רקע סביבה נורמלית למדי. ב"נער המים" הפך את הנוסחה כשגילם את בובי בושר, נער מים שקט ונאיבי (שלוקח את עבודתו ברצינות תהומית) מטעם קבוצת פוטבול מקומית בלואיזיאנה המופרעת, בה נחשי אנקונדה על האש הם מעדן מלכים.
כשהוא מתגלה לפתע בשל כישורי הריצה שלו, בושר מגויס לקבוצה, אך נאלץ להסתיר את עיסוקו החדש מאימו השמרנית (זוכת האוסקר קתי בייטס, "מיזרי"). כשאר סרטיו הקומיים של סנדלר מאותה התקופה, זהו אינו "האזרח קיין", אך הוא גם אינו מתיימר להיות כזה - ומספק הנאה גדולה למדי, שהשיגה לו קהל צופים רב בשידוריו החוזרים והנשנים בערוצי הכבלים האמריקאיים.
"מוצאים את נמו" (2003)
אולי ה-סרט שעוסק באוקיינוסים הרחבים שסביבנו, "מוצאים את נמו" לא רק היה ללהיט כלכלי וביקורתי כאחד (והעניק לבמאי שלו, אנדרו סטנטון, את פרס האוסקר הראשון שלו מבין שניים), אלא שם אחת ולתמיד את פיקסאר על המפה ההוליוודית - כשהנוסחה ששילבה בין רגש בוגר, הומור, האנשת חיות/חפצים דוממים ואנימציה מרהיבה שוב השתלמה.
תולדה של זכרונות הילדות של סטנטון מביקוריו ברופא השיניים - שהחזיק באקווריום דגים גדול - וחששותיו דאז כאב צעיר, "מוצאים את נמו" עוקב אחר מסעם של דג השושנון מרלין (הקומיקאי אלברט ברוקס, "משדרים חדשות") והדגה השכחנית שהוא פוגש בדרך, דורי (אלן דג'נרס, בתפקיד שהחזיר אותה לתודעה הציבורית) ברחבי האוקיינוס אחרי בנו האובד של מרלין, נמו (אלכסנדר גולד), שנחטף לאקווריום של רופא שיניים מקומי. ב-2016 הניב הסרט המשך מצליח לא פחות, "מוצאים את דורי" שמו.
"עמוק במים" (2004)
זהו שמו המוכר פחות של הסרט "The Life Aquatic with Steve Zissou" - או בקיצור, "סטיב זיסו" - אודות מסעו של אותה הדמות (ביל מאריי, "מכסחי השדים", "אבודים בטוקיו"), חוקר ימי שידוע בזכות סרטיו התיעודיים, אחר "כריש יגואר" שטרף את חברו הטוב.
זהו סרטו הרביעי של הבמאי האהוב זוכה האוסקר ווס אנדרסון ("מלון גרנד בודפשט"), וגם כאן תמצאו לא מעט מסימני ההיכר שלו - העמדת דמויות "בית בובות" (הפעם, אלו חדרי הספינה השונים שמוצגים לראווה), פלטת צבעים בוהקת ודיאלוג רגעי ומנותק, אך יותר מכל, זהו עוד צעד בחקירתו המתמשכת של הבמאי את יחסי הדורות, והפער בין אבות ילדותיים ואבודים (מאריי) לילדים בוגרים וחריגים (אוון וילסון, "זולנדר", "לדפוק חתונה"); האוקיינוס רחב הידיים בו אובד זיסו נמשל לחייו שלו, שאיבדו כל משמעות. "עמוק במים" לא זכה להצלחה כבירה בזמן אמת - ביקורתית ומסחרית - אך הפך במרוצת השנים לאחד הסרטים האהובים ביותר של שנות ה-2000, ולאחת מפסגות היצירה של אנדרסון (לפחות כך חושב כותב שורות זה).
"חיי פיי" (2012)
מאז שפרץ לתודעה בראשית שנות ה-90, רכש לעצמו הבמאי הטאיוואני אנג לי דימוי של זה המצליח למצוא אנושיות בז'אנרים שונים לגמרי - כדוגמת דרמה ("הר ברוקבק"), אקשן/אמנויות לחימה ("נמר, דרקון") וקומיקס ("הענק"). כשהתגלגל להפקת "חיי פיי" - עיבוד קולנועי לרב המכר באותו השם של יאן מרטל, ממנו פרשו לפניו במאים מוערכים, כדוגמת אלפונסו קוארון ("כוח משיכה") ומ. נייט שאמלאן ("החוש השישי") - הפך אותו במהרה לתוצר בלתי נשכח, שגרף יותר מ-609 מיליון דולר ברחבי העולם ו-4 פרסים מתוך 11 מועמדויות בפרסי האוסקר (כולל פרס הבמאי ללי).
"חיי פיי", כמו "סירת הצלה" ו"עמוק במים" לפניו, מציב דמות בלב ים כמטאפורה לשאלות חברתיות רחבות יותר. הפעם זהו סיפורו של פיי פאטל, נער הודי שמוצא את עצמו אחרי שלל תהפוכות על סירת הצלה בלב ים, לצד טיגריס בנגאלי ושמו ריצ'רד פרקר, במשך 227 ימים. "השתמשנו במים כי הסרט מדבר על אמונה, ואילו המים מכילים את כל מה שחשוב לפיי - מזון, חיים ורגש", אמר לימים לי על הליך היצירה.