גם בגיל 70, טום הנקס הוא היח"צן הטוב ביותר של אמריקה
מפקד נאמן במלחמת העולם השנייה, צעיר המתאהב בבת ים, בובת קאובוי צינית - את כל אלו ועוד גילם השחקן ההוליוודי האהוב בקרוב ל-45 שנה. כשהוא מגיע לגיל 70 בדיוק היום, ניסינו להבין מהו סוד קסמו של אחד מהכוכבים הידועים ביותר בעולם, ומדוע המדינה שהוא כה אוהב (והיא אותו) - ארצות הברית - צריכה ללמוד ממנו דבר או שניים על אנושיות
סטיבן ספילברג, רוברט זמקיס, רון הווארד, קלינט איסטווד, נורה אפרון, פני מארשל, ג'ונתן דמי, מייק ניקולס, ווס אנדרסון. מה משותף לכל הבמאים הדגולים הללו, מלבד איזה פסלון אוסקר או שניים? התשובה הפשוטה היא - טום הנקס. כן, כל אותם יוצרים ואחרים - שעבדו בז'אנרים ובגישות שונות לחלוטין ("הוא מתייחס לשחקנים שלו כמו לסוסים", אמר לימים בגיחוך הנקס על העבודה עם איסטווד) - ראו בשחקן, שחוגג ממש היום (חמישי) את יום הולדתו ה-70, מוזה בלתי נדלית, כזו שאפשר לחזור ולעבוד איתו שוב ושוב, ותמיד יביא תוצאה כובשת.
לא כזה קשה להבין מדוע זה כך. בין אם אלה אפוסים ענקיים כמו "להציל את טוראי ראיין" ו"אפולו 13", סרטים לכל המשפחה כמו "ביג" או סרטי "צעצוע של סיפור" או "סתם" דרמות מרגשות, כדוגמת "פידלפיה" ו"פורסט גאמפ" (עליהם זכה בשני פרסי אוסקר רצופים, מהבודדים לעשות את ההישג יוצא הדופן הזה) - הפך הנקס לפרצוף מזוהה בעולם כולו, בכל גיל ובכל דור, כבר קרוב ל-45 שנים. במובנים רבים, זוכה האוסקר הכפול הוא עדיין הפרסומת הטובה ביותר לאמריקה, גם כשזו רחוקה שנות אור מהדימוי שבנתה לעצמה. גם ב-2026, הנקס הוא הוא האדם ה"כל-אמריקאי" האולטימטיבי.
כתבות נוספות מהמסך:
אז איך הפך לכזה? באופן מסוים, נדמה שהנקס הוסלל לתפקיד. בן למשפחה מלומדת אך נוצרית אדוקה מסן פרנסיסקו שבקליפורניה, וקרוב משפחה רחוק של ננסי הנקס - אימו של נשיא ארה"ב המיתולוגי אברהם לינקולן - הנקס גדל בתקופה שבה כל עיני העולם היו נשואות למהפכות שהתחוללו באמריקה, או יותר נכון, במדינה בה התגורר: מהמתחים הבין-גזעיים וההתנקשויות הפוליטיות, ועד ה"ביטלמאניה" ו"קיץ האהבה".
בהתאם, הנקס גדל להיות גרסה מחודשת של האדם "הכל-אמריקאי", דימוי ה-"Everyman" שאותו ארה"ב תמיד שאפה לקדם. במילים אחרות, היכן שדוגמה קלאסית אחרת לדימוי - הכוכב ההוליוודי הקלאסי ג'יימס סטיוארט ("ורטיגו", "חלון אחורי"), היה אדם "כמוני כמוך" שנקלע בעל כורחו לסיטואציות דרמטיות או מותחות, אך גם זה ששומר על אמונות שמרניות ומחצין אותן (ואכן, סטיוארט היה שמרן פוליטית כל חייו), הנקס הוא "כל-אמריקאי" אחר: טיפוס חביב ואהוב, יפה אך לא "חתיך-על", שלומיאל ורגזן, ציני ורגשן, ליברל ומכיל. במילים אחרות, אם לסטיוארט עדיין הייתה ההילה ההוליוודית וריחוק שמרני, הנקס הוא אדם שלחלוטין יכול היה להיות השכן החביב מהפרברים, אך במקביל אדם אינטלקטואל ופתוח שמחזיק בכל "הדעות הנכונות" לרגע.
הגישה הזו הייתה מה שסייעה לשחקן להתבלט בתוך שינוי דראסטי בהוליווד: משחקני אופי או "מתודה" מחוספסים ומהורהרים משנות ה-70 - נוסח אל פצ'ינו או רוברט דה נירו - אל הגיבורים השריריים והבלתי מנוצחים של שנות ה-80, א-לה סילבסטר סטאלון, ארנולד שוורצנגר ואף טום קרוז. בעשור "רייגניסטי" שרדף אחר "הכי טוב והכי מושלם", הדימוי הנורמטיבי של הנקס היה משב רוח מרענן.
כך, במהרה, מצא את עצמו כמי שהפך מכוכב סיטקום נידח ("Bosom Buddies", מעין "טוטסי" למסך הקטן) לכוכב הקומדיות הרומנטיות הגדול בעולם, לרוב עם אלמנט פנטסטי: מהתאהבות בבת ים ב"ספלאש" דרך ילד שמגשים משאלה לגדול ב"ביג" ועד אלמן שמחפש אהבה ב"נדודי שינה בסיאטל". פתאום המאהב ההוליוודי הגדול נעלם, וגברים ונשים ברחבי העולם יכלו לראות את עצמם בהנקס הצעקן והנוירוטי, שמפקשש את דרכו לאהבה.
ואולי זו גם הסיבה מדוע הוא עבר יחסית בקלות אל עבר תפקידים דרמטיים יותר, כשהוא מסמל את את המוכר וה"רגיל" בלב סיטואציות בלתי אפשריות ולא-הומניות. בזכותו, לדוגמה, המאבק במגפת האיידס הפך מטאבו ול"בעיה שלהם" (הקהילה הגאה) לעניין חברתי רחב הרבה יותר, כשכיכב כעורך דין גיי החולה במחלה ותובע את מעסיקיו הקודמים בגין התעמרות ב"פילדלפיה" של ג'ונתן דמי ("שתיקת הכבשים") - תפקיד שהעניק לו את פרס האוסקר הראשון שלו. שנה לאחר מכן, היה כבר לצעיר בעל מוגבלויות שנע הלוך ושוב ברחבי ההיסטוריה האלימה של ארה"ב ב"פורסט גאמפ", שגרף לו אוסקר שני למשחק (כשהסרט עצמו זכה גם בפרס הגדול באותה השנה), הפך ללהיט בינלאומי והזכיר לאמריקה המתחדשת - אי אז בלב כהונתו של הנשיא דאז ביל קלינטון - את התלאות שעברה בכדי להגיע לאותה נקודה. כך יעשה, בדומה, עם "להציל את טוראיי ראיין" של סטיבן ספילברג כ-4 שנים לאחר מכן - זה שנחשב לאחד מסרטי המלחמה הטובים ביותר, ולא מעט בשל האנושיות המתפרצת של הנקס.
אך אולי השפעתו הרחבה ביותר על העולם שבחוץ הגיעה דווקא דרך קולו, שהעניק לבובת הקאובוי האמיצה וודי בסרטי האנימציה של פיקסאר, "צעצוע של סיפור". מעטים האנשים - בין אם גדלו על הסרט המקורי והמשפיע אי אז ב-1995 או שמא הם ילדים שרצים לראות את הסרט החדש בסדרה שעלה לאחרונה - שיכולים להישאר אדישים ולא לדמוע למשמע קולו של הנקס כוודי: ציני ומצחיק (כותבים רבים היו משוועים לכתוב את הדיאלוג המאולתר בחלקו של השחקן בסרט הראשון והשני), אמוציונלי ונאמן, קנאי ואותנטי. שנים מעטות אחרי שהוליווד למדה שליהוק סלבריטאים לתפקידים מונפשים יכולים להרוויח לה עוד כמה דולרים, הגיע הנקס והפך את "הג'וב המזדמן" לעבודת אמנות. עולם האנימציה וסרטי הילדים חב לו חוב ענק.
ואולי לא רק עולם האנימציה חב לו חוב. ארה"ב נשענה על הדימוי החביב והכובש של הנקס בחמשת העשורים הללו - לא פחות אם יותר מ"חתיכים" כמו בראד פיט וג'ורג' קלוני - בכדי להקנות לה תדמית ליברלית, אוהבת ואחראית כמנהיגת העולם, הרחק מההתרחשויות האלימות בה ומחוצה לה, בהן הייתה מעורבת. כשהמעצמה הגדולה בעולם רחוקה כיום מלהיות המיתוס מלא התקווה שבנתה לעצמה, מקוטבת ואלימה מתמיד, ישנה אירוניה מסוימת - ואולי גם מעט שמחה - בכך שהנקס חוגג את יום הולדתו ה-70 כשבוע לאחר יום הולדתה ה-250 של ארצות הברית. אם זו תהיה רק עוד טיפה כמו השחקן האהוב, אולי העולם יהיה בהיר יותר.
