"לא תכננו להיות כאן 40 שנים, אז בטח שלא תכננו שנגיע ל'צעצוע של סיפור 5'"
אנדרו סטנטון, הבמאי והאנימטור זוכה האוסקר שעומד מאחורי "מוצאים את נמו" ו"וול-E", זוכר את ימיו הראשונים ב"פיקסאר", אז עמל עם חבריו על סרט שמעטים האמינו בו - "צעצוע של סיפור". יותר מ-30 שנה אחרי שזה הפך לתופעה גלובלית, הקולנוען שב לסדרה האהובה עם "צעצוע של סיפור 5" - אבל ההתרגשות הראשונית עדיין איתו. "תמיד יש איתי שותף שמבין איתי יחד איך מפצחים את התעלומה הזו", הוא אומר בריאיון מיוחד לרשת 13 עם מפיקת הסרט לינדזי קולינס, ומספר גם על האהבה לדמויות שהמציא, החשש מ-AI ואם נראה עוד בימינו סרט נוסף של "צעצוע של סיפור"
"לא זכיתי באור מן ההפקר", ביכה בראשית המאה חיים נחמן ביאליק את הליך היצירה המפרך, בו האמן עומל קשות על התוצר רק כדי שזה "יילקח" מידיו ויהיה ברשות הציבור, נתון לפירושיו ולמשמעויות החדשות שזה ילביש על היצירה. המשורר הלאומי אינו לבד - זו תחושה לא פשוטה כשהאמנות עליה עבדת במשך שנים כבר לא נמצאת בחזקתך, הופכת לפופולרית וגדולה הרבה יותר ממך או מכוונותיך המקוריות, מיתוס מודרני. "צעצוע של סיפור" - אחד ממותגי האנימציה (או בכלל) הכי חזקים בקולנוע, זה שעל ברכיו גדלו מיליוני ילדים מרחבי העולם במשך יותר מ-30 השנים האחרונות - היא דוגמה אולטימטיבית לכך. אז איך מתיישבים לכתוב סרט חדש בסדרה ומרצים אינספור צופים, כשלכל אחד מהם את הרעיון הפרטי שלו על מה נכון או לא נכון שוודי ובאז יעשו כבר מגיל 5, מבלי לשקשק מפחד?
"אני אף פעם לא פוחד", עונה בביטחון על שאלת רשת 13 בנושא הבמאי והאנימטור זוכה שני פרסי האוסקר אנדרו סטנטון ("מוצאים את נמו", "וול-E") - מי שעומד מאחורי הסרט החדש בסדרה, "צעצוע של סיפור 5", שיעלה מחרתיים (חמישי) לאקרנים בישראל. "אני לא חושב שאנשים מבינים עד כמה באמת משותפת העבודה על 'צעצוע של סיפור', עם צוות גדול של יוצרים וכותבים", הוא מוסיף, בריאיון מיוחד שבו השתתף עם מפיקת הסרט לינדזי קולינס, "אני במקרה בראש כאן, אבל בעיניי, סרטים הם כמו ספורט קבוצתי - אז אני מרגיש נוח למדי להיות בעולם הזה ולכתוב עבור הדמויות הללו. קל לי יותר לכתוב אחדים מאשר אחרים, אבל אני גם מאוד מרגיש בנוח לבקש עזרה".
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
"בשלב מאוד מוקדם של ההפקה, הבאתי את קנה האריס (שחתומה על התסריט כאן יחד עם סטנטון, ד"ע), שהיא חצי מגילי ונולדה כש'צעצוע של סיפור' היה כבר בחוץ, ולה יש הערכה ואהבה אחרת לחלוטין לדמויות הללו ממני, ואופן אחר בו היא גדלה וצעצועים שונים לגמרי שאהבה כילדה", אומר סטנטון בריאיון המקוון, "זה עניין של 'מסירות' - הכדור פעם במגרש שלה, פעם אצלי, וככה זה תמיד היה כשישבתי לכתוב את הסרטים בסדרה. זה מה שתמיד גרם לי להרגיש בטוח לגבי הכול - תמיד יש איתי שותף שמבין יחד איתי איך מפצחים את התעלומה הזו, וזה הכיף בעשיית סרטים".
סטנטון לא באמת "במקרה פה". למעשה, די הגיוני למה המשימה הגדולה הזו ניתנה דווקא לו. כאחד מקודקודיה הראשיים של חברת "פיקסאר" כבר 36 שנה (אז הצטרף כבוגר טרי של אחת ממחלקות האנימציה הטובות בעולם באוניברסיטת CalArts שבקליפורניה), היוצר בן ה-60 היה שם בשלבי ההפקה הראשונים של "צעצוע של סיפור" בתחילת שנות ה-90, כשמעטים היו אלו שהאמינו בניסוי הטכנולוגי "המוזר" הזה - סרט באנימציה ממוחשבת באורך מלא. יחד עם חבריו הטובים ג'ון לסיטר ופיט דוקטר (הראשון היה לאב המייסד של החברה ומי שעמד בראשה עד 2018, אז עזב אותה בעקבות טענות להטרדה מינית מצידו; השני - קולנוען מעוטר משל עצמו - הוא מי שעומד כיום בראש "פיקסאר"), כתב סטנטון את התסריט לסרט המקורי, ולקח חלק באופן זה או אחר בכתיבת כל ארבעת ההמשכים הפופולריים. בין לבין, היה האיש מאחורי להיטים אחרים של החברה - כמו "מוצאים את נמו", "וול-E" ו"מוצאים את דורי". עבור השניים הראשונים זכה בפרס האוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר, והיה לבמאי הראשון ש"הביא את הגביע הביתה" לחברה ב-2003, וליחיד שאחד מסרטיו ("וול-E") זכו להוצאה ביתית של מותג סרטי האיכות "קריטריון".
אך אם תשאלו את סטנטון - הוא רחוק מלראות את עצמו כ"אוטר" גדול, במאי-על שנעלה על שותפיו לחברה. "כל הנרטיב הזה שגוי בעיניי", הוא אומר, "זה לא שהיה לי חזון נרחב והוריתי לצוות פשוט לבצע אותו. זו קבוצה של אנשים שמגששים בחושך, מגלים טריטוריה לא מוכרת. זה לא שהתוצר הסופי שאתה רואה בקולנוע זה דבר שראינו בראשנו כבר ביום הראשון של העבודה - אנחנו מגלים אותו יחד עם הצופים". ועדיין, עד כמה שינסה להצטנע, לסטנטון העדפות ברורות כבמאי, כמו היכולת ללהטט בין רגש וקומדיה, ותמות אליהן הוא חוזר שוב ושוב. כך, כפי ש"מוצאים את נמו", "וול-E" או אפילו סרטו הראשון השנה, "In the Blink of an Eye" (דרמת מד"ב לייב-אקשן שבאה והלכה באותה המהירות) שבים לנושאי הנוסטלגיה אל מול הקדמה, או האדם אל מול הכוח הבלתי ניתן לעצירה של הטבע, "גם "צעצוע של סיפור 5" שב לטריטוריה מוכרת עבור הבמאי. הפעם, הילדה בוני - הבעלים הנוכחית של הצעצועים האהובים באז, ג'סי, רקס ושות' - מקבלת לידיה טאבלט מהוריה, ליליפאד שמו, בכדי להרחיב את חיי החברה שלה. הצעצועים הארכאיים, שמבינים שזמנם עבר ככל שבוני מתמכרת יותר ויותר למכשיר האלקטרוני החדש, פונים לחברם הוותיק וודי - כעת "צעצוע חופשי" בטבע - בכדי שיסייע להם להתמודד עם הצרה. המציאות מתבררת קשה משחשבו, ובמיוחד עבור ג'סי - שמגלה את ייעודה מחדש.
"אני אף פעם לא ניגש לסרט עם משהו להגיד, איזה מסר יחיד שיש לי להעביר לצופה", מתעקש סטנטון, "אני פשוט מקווה להיות מעורב דיו בקווי העלילה של הדמויות ולעקוב אחריהן - אז פשוט חיפשתי 'אדמה בשלה' לחפור בה ולהעמיק את המיתולוגיה, ובראשי עלו כמה דברים: העובדה שג'סי היא דמות שהעבר שלה לא מפותח דיו; הידיעה שוודי נזקק להפסקה מכל הדרמה שהולכת סביבו; והתצפית שלי על העולם, על כך שכבר יותר מעשור מכשירים אלקטרוניים הפכו למוצר צריכה בסיסי עבור ילדים צעירים יותר ויותר. זה לחלוטין דבר שהולך להישאר איתנו, כמו שטלוויזיה צצה פתאום בשנות ה-50 ומאז נמצאת פה, אז זה לחלוטין מעניין מה ההשפעה של כך על הצעצועים. יש גם כמובן את העניין החברתי - בוני בגיל שבו להכיר חברים חדשים יכול להיות הדבר המפחיד והקשוח ביותר שהיא חוותה עד כה. כולנו זוכרים את הפעם הראשונה ש'העזנו' לנסות להתחבר עם מישהו, ותמיד לחשוש שנידחה. הצעצועים במקרה הזה הם מעין הורים לבוני - הם דואגים לגורלה, אך דואגים גם לגורלם. כל הדברים האלו מתערבבים זה בזה, ויצרנו לנו חומר מאוד עשיר לעבוד איתו".
הסרט מנסח עמדה מאוד ברורה על טכנולוגיה - על הסיכונים ועל היתרונות שבה - אך אתם בעצמכם חלק מחברה שבהגדרתה היא חברת טכנולוגיה/היי-טק, חלוצה בתחומי האנימציה והאפקטים הממוחשבים בקולנוע, וזו שגאה בכך שהיא ממשיכה לנסות ולקדם אותם. כשהחשש ממערכות AI כבר הולך וגדל בתחום שלכם - מה הם יחסיכם בפועל לכל מושג הטכנולוגיה?
סטנטון: "האירוניה לא חמקה לנו מתחת לרדאר, אבל אנחנו רוצים להאמין שאנחנו דוגמה בדיוק לשילוב הנכון של אמנות וטכנולוגיה ככלי ודרך להמשיך קדימה. אני חושב שהעניין היחידי שלנו ב-AI יהיה אם הוא יהיה כלי שיוכל לסייע במתודות של האמנים שלנו, לאפשר להם עבודה קלה או צפופה יותר. אבל במובן הפרקטי, לי אין שיג ושיח עם המחשב או ה-AI, אני משוחח עם האמנים שתחתיי. אנשים יגידו, 'אתה יכול להשתמש ב-AI וליצור סרט באופן זריז יותר, 'לנצח' את המערכת. אני לא בעניין של לנצח את המשחק או לדלג עליו, אני בעניין של לשחק אותו, לפתח אותו עם האנשים שעובדים איתי".
קולינס: "אני לא חושבת שהפילוסופיה שלנו כחברה השתנתה כלל. בדנ"א שלנו תמיד היה הניסיון לפצח איך הטכנולוגיה יכולה לקדם את האמנות. אני חושבת שאנחנו האולפן היחידי בו כולנו חיים ועובדים יחדיו - כל שלבי יצירת הסרט קורים באותו בניין, אין לנו 'מיקור חוץ'. לכן, כל דבר שיש לו את הפוטנציאל לפגוע בהליך הזה - שמאוד יקר לליבנו - לא ממש מעניין אותנו".
מתי יהיה הזמן הנכון בעיניכם להגיד 'להתראות' לפרנצ'ייז הזה, ומהו הקריטריון בעיניכם להמשיך אותו? האם לכם יהיה מוזר לעשות סרט עם מספרים כמו 6, 7 או 8 בכותרת?
קולינס: "זו נקודה טובה, אני לא חושבת שאנחנו חושבים על זה יותר מדי. החדשות הטובות הן שאנחנו לא ניגשים לפרויקטים הללו אם אין לנו רעיון או רצון לעשות עוד סרט אחד. זאת אומרת - אין איזה לוח יציאות מתוקתק שלפיו אני אומרת: 'טוב, אנדרו, בעוד ארבע שנים נוציא את צעצוע של סיפור 6', וכן הלאה. זה יותר דומה ל-'היי אנדרו, יש לך רעיון שרצית להציע?'. אם לא היה לו אחד, לא היינו עושים את הסרט הזה".
סטנטון: "אף אחד מאיתנו לא חשב שנהיה כאן 40 שנים, אז אף אחד גם לא תכנן את שאר סרטי 'צעצוע של סיפור'. להניח שיש לנו תוכנית מאוד מפורטת להמשכים זה די מגוחך, אתם נותנים לנו הרבה יותר קרדיט ממה שקורה בפועל. אנחנו לא מתכננים כעת סרט שישי או שביעי, אבל כאמור, לא תכננו את גם את 5-2, אז זה אומר הכול. אם בעניין הכלכלי עסקינן, שאנחנו תלויים ובונים על הצלחת הסרט - ב-36 השנים שאני פה לא היה סרט שלא היה עליו את הלחץ להצליח ולהתעלות על הקודם, כדי שנוכל בכלל להמשיך להתקיים כחברה. זאת אומרת, הלחץ הזה זה כל מה שאני מכיר. סטיב ג'ובס (מתומכיה הראשונים של החברה, אי שם בשנות ה-80, ד"ע) הנחיל לנו את התפיסה הזו, שלפיה אם נעשה סרט טוב, הכול יגיע בעקבותיו - הצלחה כלכלית וכן הלאה. זה קשה דיו לעשות סרט שאפילו תהיה מוכן להראות לצוות שלך, אז על אחת כמה וכמה להסתובב עם המחשבה הזו. אבל אני פה כי אני אוהב את זה, ואוהב לעשות סרטים".
